נהרג בבניין - אף נציג מהחברה לא הגיע ללוויה
"מוחמד שלי הרוויח 55 שקל לשעה, אבל זה לא שווה את החיים. אל תעבדו בבניין, זה מסוכן" ־ אומרת האיפה זיאדאת, שבנה נמחץ למוות על ידי דוד בטון. ביקרנו אצל משפחות של פועלים שנהרגו באתרי בנייה, שמענו איך זה קרה, וגילינו הרבה כעס - על המשטרה שלא מוסרת מידע, הפרקליטות שלא מגישה כתבי אישום, והמדינה שמתנערת מאחריות
האיפה זיאדאת אוהבת רדיו. כמי שמאזינה לתוכניות אקטואליה רוב היום, היא מזהה עלייה ברמת המודעות והדיבור התקשורתי על תופעת מקרי המוות בקרב פועלי בניין בישראל. העניין הוא, היא אומרת ונאנחת, שזה נשאר בגדר דיבורים. היא הייתה רוצה להיות מסוגלת למסור לקוראי "ידיעות אחרונות" מסר בסגנון הבא: "כולי תקווה שכל הגורמים הרלוונטיים במדינה יפיקו לקחים, ומוחמד, בני היקר שנמחץ למוות על ידי דוד בטון במשקל 5 טון בקיץ האחרון, יהיה מההרוגים האחרונים באתרי בנייה". אלא שהיא אישה ריאלית שמביטה למציאות בעיניים. המסר שהיא נאלצת למסור הוא פסימי הרבה יותר.
המלחמה בתאונות הקטלניות בבניין - מעקב ynet:
מנופאי שעבד 300 שעות בחודש: "פחדתי שיפטרו אותי"
אחיו נהרג בתאונת עבודה: "חושש שגם אני לא אחזור הביתה"
זינוק של כ-40% בהרוגים בבניין: צפו במאמצי החילוץ של פצוע
חודש ספטמבר בענף הבניין: הרוג ו-12 פצועים
עוד חודש של דמים בענף הבנייה: 6 הרוגים באוגוסט
"אל תלכו לעבוד בבניין, זה ענף מסוכן מדי", אמרה השבוע בביתה בכפר מוקייבלה שמדרום לעפולה. "אני לא מאמינה שיהיה שינוי, כי כמות ההרוגים רק עולה מדי שנה והלקחים לא נלמדים. עובדה, באותו אתר בנייה שבו מוחמד נהרג מתו לפניו שני פועלים אחרים, וכלום לא קרה. אם אתה צעיר שעובד בבניין ואתה מרגיש סכנה - תברח. זה לא שווה את החיים. זה נכון שזה משתלם מאוד. מוחמד שלי הרוויח 55 שקל לשעה (עבד כ־12 שעות ביום - ע"מ), הצליח לחסוך ללימודי ראיית חשבון ואפילו שם בצד 25,000 שקל בשביל לממן חצי מעלות נסיעת עליית הרגל שלי ושל אבא שלו למכה. אבל מה כל זה שווה? כל אמא שהבן שלה יוצא לעבוד בבניין צריכה לדעת שהוא יחזור אליה".
"הדוד פגע ישר בראש"
המוות של מוחמד זיאדאת, 19, כאילו לקוח מסרט אימה. יחד עם שני חברי ילדות שלו, עלי סאלים וּווג'די זיאדאת, הוא התקבל לעבוד באתר אגירה שאובה ליד קיבוץ רשפים בעמק בית־שאן, פרויקט גרנדיוזי לייצור חשמל על ידי אנרגיית מים. מדי בוקר הם הורדו למנהרה ענקית שעומקה 400 מטר כדי לדפן אותה בבטון. את הבטון סיפק להם מיכל פלדה ענק שחובר למנוף, ושולשל מטה בעזרת ארבעה כבלים עבים. אלא שיום לפני התאונה התקלקל המנוף. חבריו של מוחמד מספרים שאחד האחראים על העבודה החליט שבמקום לעצור את העבודה - הם ישתמשו במנוף אחר, קטן יותר ומחובר למשאית, שתפקידו המקורי היה לחלץ את הפועלים אם המנהרה מתמלאת בטעות במים. המנוף המאולתר הספיק לשלשל את הדוד 13 פעמים, עד שקרס ברעש גדול.
"אני זוכר אותי ואת מוחמד מעשנים סיגריה בתוך המנהרה ומחכים לדוד שיירד אלינו", משחזר עלי. "לקחתי שאכטה, וכשהרמתי את המבט ראיתי אותו נופל עלינו. הדוד פגע למוחמד ישר בראש, הפיל אותנו, והמשיך עד לסוף המנהרה. נהיה חושך, כי הוא פגע במערכת התאורה, וזה גם מה שחישמל אותי ואת ווג'די, שהתעלף ממכת החשמל. אני זוכר את עצמי שוכב שם, הגופה של מוחמד עליי וּווג'די לידי, ונזכר איך שלושה ימים לפני זה מוחמד אמר לי באמצע העבודה: 'תדמיין אם הדוד הזה נופל פתאום וכולנו מתים'".
החוויה הכי קשה שהאיפה ועאהד, אביו של מוחמד, זוכרים מיום האסון היא חוסר הוודאות וערפול המידע מצידה של המשטרה לגבי מצבו של בנם. "מוחמד נפגע ונהרג ב־8:50, אבל לנו הודיעו שהוא מת רק ב־14:00", מספר עאהד. "אשתי קראה בפייסבוק על הרוג בתאונה באזור קיבוץ רשפים כבר ב־9:30, וכשביררנו במשטרה אמרו לנו שמוחמד רק נפצע ושהוא יהיה בסדר.
"נתנו לנו תקווה סתם, כי מותו נקבע כבר ב־9:00. בנוסף, המשטרה ושאר הכוחות בכלל לא דיווחו לבית החולים העמק בעפולה שעלי וווג'די התחשמלו. רק אחרי 24 שעות אשפוז שם, הרופאים הבינו מהם שהם התחשמלו, ובהתחלה הם בכלל לא האמינו להם". להלוויה של מוחמד, מספרים במשפחה, לא הגיע אף נציג של המעסיקים, ועלי וּווג'די מספרים שלא שמעו עד היום מאף נציג של החברות שהעסיקו אותם.
"אין גבר ערבי שלא עבד מתישהו בענף הבנייה"
מניין פועלי הבניין שנהרגו בישראל השנה עומד על 36. בשנה שעברה נהרגו 35, וב־2016 מצאו את מותם לא פחות מ-50. כל המתים הם גברים, ברובם המכריע ערבים מישראל או מהגדה המערבית. 30 מתוך 36 ההרוגים השנה הם ערבים (83%), 30 מה-35 שנהרגו ב־2017 היו ערבים, וכך גם 36 מתוך ה־50 שנהרגו ב-2016. שאר ההרוגים הם יהודים או מהגרי עבודה ממדינות שונות.
"אין גבר ערבי שלא עבד מתישהו בענף הבנייה", אומרת עו"ד גדיר ניקולא, שמרכזת את תחום פועלי הבניין בארגון "קו לעובד", "ובכל רגע נתון רבע מהגברים הערבים בישראל עובדים בבניין. בחברה הערבית מתייחסים לזה כמקצוע מכובד כי יש שם שכר גבוה. הפועלים מהשטחים משתכרים כמו הפועלים הישראלים, אבל הם נאלצים להפריש 2,500־2,000 שקל משכרם מדי חודש לכל מיני מתווכים ומאכערים שעוזרים להם לשמר את היתר העבודה".
התביעה שמשפחת ההרוג מגישה בדרישה לפיצוי היא הליך משפטי אזרחי, כשבמקביל אליה אמור להתנהל הליך פלילי של חקירת משטרה והגשת כתבי אישום. "הפרקליטות והמשטרה פשוט לא עושות את עבודתן בנושא הזה", טוען אסל. "בחמש השנים האחרונות נהרגו יותר מ־200 פועלים, אבל כמעט שאין כתבי אישום. ב-2010 נהרג ישראלי שנפל ממנוף ואני ייצגתי את המשפחה בתביעה האזרחית. הייתי בקשר מול הפרקליטות לגבי הדין הפלילי, וראיתי עד כמה הם לא מבינים כלום בנושא מנופים. אמרתי להם שלא ייתכן שאני תובע עשרה אנשים שונים בתביעה האזרחית, אבל הם לא חוקרים אף אחד מהם ברמה הפלילית. רק ב־2015 הם הגישו כתב אישום נגד מנהל העבודה בלבד. מה עם המהנדס? ובעל המנוף? בית המשפט הבין את זה ונזף בהם".
אף מילה מהמעסיקים
הנסיעה חזרה מהכפר מוקייבלה לכיוון מרכז הארץ עוברת דרך ואדי עארה. לאורכו של כביש 65 שחוצה את הוואדי גרים שניים: נעמאן מחאג'נה (56), תושב אום אל־פחם שנהרג בשבוע שעבר במהלך עבודת סלילת כביש, במתחם פנימיית ויצו הדסים באבן־יהודה; וצעיר נוסף, תושב כפר קרע, שעבד עם מחאג'נה ביום מותו ונמצא כרגע במעצר בית. מחאג'נה היה נהג של משאית שהובילה כלי עבודה ודחפורים, ובבוקר יום שני שעבר הגיע להדסים כדי להעמיס או לפרוק שם כלים. לא ברור בדיוק איך, אבל הוא נדרס על ידי אחד השופלים שהועמסו על המשאית שלו ומת מהפגיעה. הבחור מכפר קרע נהג, ככל הנראה, בשופל הפוגע. המשטרה מוסרת שחקירת נסיבות התאונה נמשכת ולא מוכנה להרחיב מעבר לכך.
בחצר בית משפחת מחאג'נה, שניצב בראש גבעה ונהנה כנראה מהבריזה הטובה ביותר באום אל־פחם, התאספו השבוע עשרות חברים ובני משפחה כדי לנחם את אשתו, מוג'דן, שש הבנות והבן הקטן שהותיר. חוסר הוודאות לגבי נסיבות מותו מכרסם בהם, וכמו משפחת זיאדאת, גם הם זועמים על הצורה הלא־אחראית והחלקית שבה מועבר אליהם מידע מהרשויות לגבי המקרה.
בן דודו של ההרוג קרא באינטרנט שהייתה תאונת עבודה עם הרוג משכונת מחאג'נה מאום אל־פחם, ומיד התחיל להרים טלפונים. המשפחה עברה חצי שעה של היסטריה שבמהלכה מוג'דן התעלפה, ובסופה התפרסם באחד מאתרי האינטרנט שמו המלא של נעמאן. בשום שלב הם לא שמעו מילה מהמשטרה או ממעסיקיו, מלבד מקבלן המשנה, תושב כפר קרע, ששכר את שירותיו של נעמאן. הבודדים שכן מצאו לנכון להתייחס אליהם היו העובד הנוסף שנמצא במעצר בית וביקש לבוא לנחם, ומספר הורים לילדים בבית הספר הדסים, שם עבד נעמאן, שהגיעו לניחום אבלים.
"נעמאן היה קפדן", מספרת מוג'דן. "הוא לא הסכים להעמיס על המשאית יותר מהמשקל המותר וכל בוקר בדק את הצמיגים. היה לו הרבה ניסיון בתחום הזה, ולכן אני לא מאמינה שהוא לא שם לב או התנהג בחוסר אחריות. הקבלנים לא דואגים מספיק להדרכה לעובדים באתרי בנייה ובאתרי עבודות בכביש, והרבה פעמים קורה שאנשים נוהגים בכלים שאין להם רישיון לנהוג בהם. אנחנו חושבים שאחת משתי אפשרויות קרתה - או שהייתה תקלה בשופל, או שלנהג שלו לא היה רישיון".
"הבוסים מלחיצים להספיק כמה שיותר - ומוותרים על בטיחות"
יש מי שמשוכנע שמה שיגרום לרשויות המדינה לבצע שינוי אמיתי בנושא תאונות הבנייה הוא לא סיקור תקשורתי, הגברת מודעות ציבורית או חקיקה - אלא הכנסת המדינה עצמה למעגל הנתבעים בדרישה לשלם פיצוי כספי למשפחות. לריסה חודוש, תושבת שדרות ואלמנתו של סמיון חודוש, מנופאי עתיר ניסיון שנהרג בגיל 57 בנפילה ממנוף באוקטובר 2015, החליטה להוסיף את מדינת ישראל לרשימת הגורמים שהיא דורשת מהם פיצוי כספי.
באמצעות עו"ד אסל היא טענה שחוסר הפיקוח של המדינה ואי-האכיפה של הבטיחות הם אחד הגורמים שהביאו למותו. אסל: "הגשתי מאז עוד ארבע תביעות כאלה, שבהן המדינה היא צד שנדרש לתת פיצוי כספי, וזה התגלה כשיטה מאוד יעילה, כי פתאום, כשהמדינה נדרשת לשלם, אתה מקבל מהם כתב הגנה עם המון מידע שהמדינה מחזיקה ובדרך כלל לא מוכנה לשחרר: היסטוריית הרשלנות של הקבלן, המעקב שהמדינה ניהלה אחרי עבודתו, ממש עושים לנו את העבודה".
אחד הטיעונים שכתבה המדינה בכתב ההגנה היה שחודוש היה האחראי למותו, כי נהג בחוסר אחריות. הטענה הזו קוממה את אלמנתו. "אני וסמיון נשואים עוד מאוקראינה, וגם שם הוא עבד כמנופאי", היא מספרת. "בכל השנים באוקראינה הוא החזיק עליו תמיד חגורת בטיחות שאיתה עלה למנוף כל בוקר. פה בארץ הוא אף פעם לא בא הביתה עם חגורת בטיחות כזו. בשבעה הגיעו לפה חברים מנופאים שלו, ואמרו שגם הם בחיים לא עלו למנוף עם חגורת בטיחות. למה? כי זה לוקח זמן, זה מאט את העלייה. המנופאי בישראל צריך להיות בקבינה ב-06:30 בבוקר, הבוסים מלחיצים אותו להספיק כמה שיותר, ולכן מוותרים על בטיחות".
תגובות
ממשרד העבודה נמסר בתגובה: "מינהל הבטיחות פועל יחד עם משטרת ישראל על מנת לזרז הקמתה של יחידה מיוחדת לחקירת תאונות עבודה שהסתיימו במוות או בפגיעה קשה".
מפרקליטות המדינה נמסר: "היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה רואים חשיבות רבה בקידום האכיפה בתחום תאונות העבודה הקטלניות. נוכח החשיבות, רוכזה עבודת מטה על ידי גורמים רמי דרג, לרבות פרקליט המדינה ומשנהו לעניינים פליליים. בדצמבר 2015 הופץ נוהל עבודה משותף לפרקליטות, למשטרה ולמנהל הבטיחות, שתכליתו להדק את ממשקי העבודה בין הגופים ולטייב את גיבוש התשתית הראייתית בתיקים הללו. נוהל זה הוטמע אף בנוהל משטרתי. בפרקליטות פועל גם 'פורום רשלנות' שעוסק בסוגיות הנוגעות לנושא".
פורסם ב"ידיעות אחרונות" במוסף "ממון שישי"
לפנייה לכתב/ת 
