תביעה: לפנות את בתם של דיירים מוגנים שמתו

אחרי שההורים הלכו לעולמם תבעו בעלי דירה בבת ים מהדיירת להתפנות. אבל בית המשפט קבע כי ניתן להכיר בבת כדיירת מוגנת נגזרת

עו"ד יצחק תור'גמן | פסקדיןפורסם: 11.02.19 , 22:05

בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישו בעלי דירה בבת ים, שבמסגרתה ביקשו לפנות את בתו של מי שהיה דייר מוגן בה והלך לעולמו לפני כ-25 שנה. השופטת כרמלה האפט קבעה כי הנתבעת זכאית למעמד של "דיירת מוגנת נגזרת" מכוח מעמדה של אמה, אף שבאופן רשמי האם לא הייתה בעלת זכויות כלשהן בזמן אמת.

הנכס הושכר ב-1959 לאביה של הנתבעת. אף שכבר היה נשוי ואב לשתי בנות, הוא חתם בזמנו לבדו על החוזה כשוכר. הוא הלך לעולמו ב-1993 ובשנות ה-2000 חזרה הבת להתגורר בדירה עם אמה, שמתה ב-2013, ומאז היא גרה שם ברציפות.

נדל"ן

תביעה: קנה קרקע מקשיש בשקית של מזומן

עו"ד רוני סובוטקה

תושב כפר יפיע מכר שטח לשכנו, שנתן לו בתמורה שקית שבה טען שיש 350 אלף שקל. כשהתברר שהיו בה רק 200 אלף שקל, הצדדים הגיעו לביהמ"ש

תביעה: קנה קרקע מקשיש בשקית של מזומן

התובעים – צאצאיו של בעל הדירה – טענו כי מאחר שהאב-השוכר הוא היחיד שהיה חתום על חוזה השכירות, הרי שהוא גם היה הדייר המוגן המקורי היחיד. לאחר מותו, ציינו, הפכה אשתו לדיירת נגזרת ולא לדיירת מוגנת בפני עצמה. מכאן, לשיטתם, היות שהבת חזרה להתגורר שם רק אחרי מות אביה, הרי שאין לה כל זכות מוגנת בדירה. משכך הם ביקשו להורות על פינויה מבדירה.

מנגד טענה הבת שהיא מחזיקה בדירה מכוח זכותה כדיירת מוגנת נגזרת, מאחר ששני הוריה היו דיירים מקוריים מוגנים בדירה, אפילו אם רק אביה הוא שחתם על החוזה. לתמיכה בעמדתה היא טענה כי הוריה ניהלו משק בית משותף, עסק במשותף ושילמו במשותף על רכישת הזכויות בנכס. לדבריה בכל מקרה מדובר בדור אחד בלבד, הוא דור ההורים, המעביר את זכות הדיירות המוגנת פעם אחת, אל דור הילדים.

השופטת האפט הבהירה כי לטעמה ניתן להכיר בזכות לדיירות מוגנת מקורית במקרים שבהם בת הזוג לא חתמה על חוזה השכירות. במקרה זה היא שוכנעה כי הובאו מספיק ראיות על מנת להוכיח את כוונת הצדדים המקוריים, שכבר אינם בחיים. היא נתנה אמון בעדות הבת וכן בעדות של גיסה (ובהתכתבויות שצירפו), שסיפרו על כך ששני ההורים שילמו תמיד יחד, והיוו תא כלכלי אחד בכל התחומים.

בפסק הדין צוין כי מנסיבות המקרה – בני זוג שעלו ארצה כזוג נשוי ובזמן חתימת החוזה כבר היו להם שתי בנות וניהלו משק בית משותף – סבירה יותר המסקנה שגם את דמי המפתח שילמו מכספם המשותף.

השופטת אף הזכירה כי אילו האם הייתה מתה לפני האב, והבת הייתה עוברת לגור איתו, הרי שלא הייתה מחלוקת בדבר זכותה לדיירות מוגנת נגזרת.

"לא ניתן כיום, בשלהי שנת 2018 שלא להכיר בשוויון בין המינים בסוגיה זו, שעה ששוויון בין המינים, הפך, כמתחייב זה מכבר, לנורמה המקובלת בתחומים רבים ונוספים בחיינו", נכתב בפסק הדין.

בסיכומו של דבר קבעה השופטת כי "יש לראות ברעייה דיירת מוגנת מקורית במושכר ובבתה, הנתבעת, דיירת נגזרת, שלה זכויות מוגנות במושכר". התובעים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.