שתף קטע נבחר

ביהמ"ש: קיבוץ ברקאי יקים תחנת דלק מסחרית

ועדות התכנון והבנייה לא אפשרו לקיבוץ ולחברת הדלק "טן" לממש הסכם ביניהן. אולם השופטת בטינה טאובר אימצה פרשנות אחרת

בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה קיבל לאחרונה באופן חלקי עתירה שהגישו קיבוץ ברקאי וחברת הדלק "טן", והפך את החלטות ועדות התכנון והבנייה שלא אפשרו הקמת תחנת דלק בשטח התעשייה השייך ליישוב. ועדות התכנון והבנייה הסתמכו על תוכנית מתאר מקומית, אולם השופטת בטינה טאובר סברה שהיא לא גוברת על סעיפי תוכנית המתאר הארצית.

 

ב-2017 התקשרו ברקאי וחברת "טן" בחוזה להקמת תחנה בשטח השייך לקיבוץ, שתפעל במשך 25 שנים. הקיבוץ התחייב להתקין תשתית במגרש הרלוונטי ולשקם את הנוף שמחוץ לשטח, ואילו "טן" התחייבה לבנות ולהתקין את כל הציוד הדרוש להפעלת התחנה.

 

לאחר חתימת החוזה הגישו שני הצדדים בקשה להיתר להקמת תחנת תדלוק, אולם הוועדה המקומית לתכנון "מנשה אלונה" דחתה אותם בנימוק שתוכנית המתאר המקומית מתירה הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש התושבים בלבד, ולא מאפשרת הקמת תחנת תדלוק "מדרגה ג'" שהיא תחנת תדלוק מסחרית. ביולי 2018 דחתה ועדת הערר במחוז חיפה ערר שהגישו הקיבוץ ו"טן" – מה שהביא אותם להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט.

 

המחלוקת העיקרית הייתה פרשנית ועסקה בשאלה כיצד לאזן בין תוכנית המתאר המקומית לבין תוכנית המתאר הארצית, שלפיה באזורי תעשייה ניתן להקים תחנת תדלוק מכל דרגה, וזאת "כשאין בתוכנית כאמור כוונה אחרת משתמעת לעניין הקמת תחנות תדלוק בתחומה".

 

בשונה מוועדות התכנון והבנייה, השופטת בטינה טאובר סברה שהסעיף בתוכנית המתאר המקומית הנוגע להקמת תחנת תדלוק במרחב הקיבוץ לשימוש תושביו בלבד, לא נועד לשלול את זכותו של הקיבוץ להקים תחנת תדלוק מסחרית מכוח הוראות תכנית המתאר הארצית.

 

לעמדתה, כל פרשנות אחרת מתעלמת מה"מדרג התכנוני", ופרשנות הוועדות מתעלמת מהתכלית של תוכנית המתאר הארצית, שמתירה מתן היתר לתחנת תדלוק שלא על פי תכנית לתחנת תדלוק, מטעמים של עידוד תחרות בשוק הדלק. בעגה המשפטית, היא קבעה שתוכנית המתאר המקומית לא מהווה "הסדר שלילי".

 

בהקשר זה צוין כי יש לנקוט משנה זהירות כאשר באים לאמץ את העיקרון שלפיו "מכלל ההן נלמד הלאו". בפסק הדין נכתב: "מקובלת עלי טענת העותרים לפיה אין בהקמת תחנת תדלוק לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, כדי לחסום את האפשרות בפני הקיבוץ להקים תחנת תדלוק מסחרית, ככל שהתנאים התכנוניים יאפשרו את הקמתה".

 

עם זאת, השופטת סברה כי בהתאם לתנאי תוכנית המתאר הארצית, לצורך הקמת תחנה "מסחרית" לא ניתן להסתפק בהגשת בקשה להיתר בהליך רישוי, והעותרים צריכים להגיש תוכנית מפורטת, שתיבחן בהליך תכנוני סדור.

 

לפיכך, בסיכומו של דבר נקבע כי החלטת ועדת הערר מבוטלת. לצד זאת הוטל על העותרים להגיש תוכנית מפורטת, שתיבחן על ידי ועדות התכנון הרלוונטיות. ועדת הערר והוועדה המקומית – "המשיבות" בהליך – חויבו לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים