בעל ירש דירה – אשתו תקבל חצי ממנה

בני זוג שנישאו לפני 45 שנה נפרדו והחלו בהליך של חלוקת רכוש. חרף התנגדות הבעל, בית הדין הרבני הגדול קבע כי מדובר בנכס משותף

עו"ד עדי קלביר | פסקדיןפורסם: 30.10.19 , 21:14

בית הדין הרבני הגדול קיבל לאחרונה את ערעורה של אישה המצויה בסכסוך חלוקת רכוש מול בעלה בנפרד, וקבע כי היא זכאית למחצית מדירה שקיבל בירושה מהוריו. הדיינים שוכנעו כי באופן מהותי - מדובר בנכס משותף.

מדובר למעשה בדירה "מאוחדת", שהורכבה מדירה גדולה ודירה קטנה. את הדירה הגדולה קיבל הבעל בירושה מהוריו. הדירה הצמודה לה נרכשה על ידו כעבור זמן מסוים, ובהמשך הן חוברו אך נותרו רשומות כשתי דירות נפרדות במרשם המקרקעין. את הדירה המאוחדת השכירו בני הזוג לצד שלישי, בעוד הם התגוררו בחו"ל. עם פרוץ המשבר ביחסיהם, הבעל נשאר בחו"ל ואילו אשתו שבה לארץ ועברה להתגורר לבדה בדירה המאוחדת, ואף ערכה בה שיפוץ נרחב.

דיני משפחה

הבעל עזב את הבית - הוריו תבעו את אשתו

מערכת פסקדין

ההורים סייעו לזוג לרכוש דירה. כשהנישואים עלו על שרטון והבעל עזב, החליטו הוריו לתבוע את כלתם. התוצאה: היא תשלם להם 87 אלף ש'

הבעל עזב את הבית - הוריו תבעו את אשתו

הליכי חלוקת הרכוש נדונו בהתאם ל"הלכת השיתוף", החלה על בני זוג שנישאו לפני 1974, ולא בהתאם לחוק יחסי ממון החל על אנשים שנישאו לאחר מכן. ההבדל העיקרי הוא שישנה הנחה של שיתוף בנכסים, ואין צורך להוכיח באופן פוזיטיבי כוונה לשיתוף, אלא הצד השני צריך לסתור את ההנחה.

בית הדין הרבני האזורי קבע שהצדדים שותפים בחלקים שווים בדירה הקטנה, היות שנרכשה במהלך הנישואים, ודחה את טענת הבעל שלפיה הדירה נרכשה מכספי ירושה. עם זאת נקבע שהאישה לא הוכיחה שיתוף בדירה הגדולה, ומתוך ספק היא תישאר בידי הבעל.

מרכז הערעור של האישה נסוב בגורלה של "הדירה הגדולה". דייני בית הדין הגדול הבהירו שגם דירת ירושה – הגם שמדובר בנטל הוכחה כבד יותר – יכולה להיחשב כנכס שצד אחד שיתף בו את הצד השני, אם "חזקת השיתוף" מבוססת היטב, למשל במקרים של נישואים ממושכים ושיתוף כלכלי.

במקרה הנדון, ובניגוד לבית הדין האזורי, הם קבעו שאם אכן הדירה הקטנה נרכשה מכספים משותפים ולא מכספי ירושה, הרי שאיחוד הדירות מוכיח "כוונת שיתוף" גם בדירה הגדולה.

"אין אנו זקוקים להוכיח שיתוף בדירה הגדולה למעלה מכל ספק אלא לקבוע שחזקת השיתוף – הקיימת ביסודה – לא התערערה דיה. וזאת ודאי נוכל לקבוע," הוסיפו.

הם דחו את טענת הבעל שלפיה נהג בנכס זה באופן שונה, ולא רשם אותו על שם אשתו. הדיינים סברו שהעובדה שהאיחוד לא הושלם ולא נרשם על שם המערערת לא מלמדת כשלעצמה על אי-שיתוף, ואפשר שנבעה מכך שמדובר בפרוצדורה בירוקרטית נדירה ולא נוחה, שהרבה אנשים היו מוותרים עליה. "משכך הימנעות מהסדרת רישום כזה אין בה כדי ללמד שהכוונה באיחודן של הדירות לא הייתה לאיחוד מלא," כתבו.

חיזוק לקביעתם מצאו הדיינים גם בעובדה שאחרי הקרע האישה גרה לבדה בנכס, ואף ביצעה בו שיפוץ. בסיכומה של נקודה זו נקבע כי "הצדדים שותפים בחלקים שווים בדירה המאוחדת – הקטנה והגדולה גם יחד". הבעל חויב לשלם 5,000 שקל עבור הוצאות משפט.