"לא רציתי להיות כבולה לשכר דירה - אז עברתי לגור באוהל"
גאיה אפטוביצר גרה במשך חצי שנה באוהל בחורשה באזור פרדס חנה, נהנתה מפרטיות ומחיים בטבע, ואפילו הצליחה לקרב אליה את השכנים, שקצת חששו ממנה בתחילה. רון אמיתי מאור יהודה החליטה לעזוב דירה שכורה בפלורנטין כדי לגור באוהל "נייד" בחצר של חברים. סיפורן של שתי נשים צעירות שמיצו את צורת החיים המערבית. צפו
"ולפעמים סערה מתקרבת והים גועש... אבל אני בתוך הבית נמצא, בתוך החדר האינטימי שלי". כך כתבו פעם תערובת אסקוט ב-1991 והגדירו באיזשהו אופן את המושג פרטיות לבני הנוער של אז. מרחב של חופש להיות מה שאתה רוצה להיות מבלי שהעולם החיצון יראה, ישמע או חס וחלילה יכנס. גאיה אפטוביצר (22) ורון אמיתי (21), כמעט 30 שנה אחרי, המציאו מושג חדש כדרך חיים - "האוהל האינטימי שלי".
ושבעל הבית יקפוץ: המשפחות שגרות בדיור להשכרה ארוכת טווח
"לא רוצים פה את ת"א": תוכנית הבנייה שתשנה את פניה של ירוחם
"גבייה בלי שום פרופורציה": מחאת הארנונה של השכונות החדשות
"אין לי שום חיבור לטבע אם אני יושבת בין ארבע קירות בתוך בית שבנוי מבטון", אומרת אפטוביצר. "אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה כלואה, אבל משהו בזה לא מרגיש לי טבעי". אז מה התשובה?, אני שואלת בהיסוס. "לחיות באוהל, בטבע, כמו שהיינו אמורים לחיות מלכתחילה", היא משיבה.
ומה עם פרטיות? "לפני חצי שנה גרתי עם האוהל באמצע חורשה במושב באזור פרדס חנה. היה לי כמה פרטיות שרציתי. אנשים בכלל פחדו להתקרב אליי - מה זה האוהל הזה? מה היא עושה פה? אולי היא מסוכנת? פתאום קלטתי כמה שלווה, נחת, חיבור, אוטונומיה ומרחב עצום יש לי".
.jpg "גאיה אפטוביצר והאוהל (צילום עצמי)")
אפטוביצר, במקור ממושב מטע באזור ירושלים, תמיד הרגישה שמשהו בה שונה, שהיא רוצה לפרוץ את התבניות המוכרות ולחיות בצורה אחרת. "אני מגדירה את עצמי סטודנטית של החיים בנושא הטבע האנושי ורוחניות", היא מספרת, ובין שאר הכובעים שלה היא גם אמנית רב תחומית, מנחה לריפוי עמוק וסטודנטית לפסיכותרפיה גופנית.
"לפני שנה גרתי בקומונה אקולוגית טבעונית, וכשיצאתי משם התחלתי לחפש צורה חדשה לחיות בה. חיפשתי אבל לא מצאתי כלום, לא אנשים וגם לא בתים שאני מתחברת אליהם", היא מודה. כיום, בעולמנו רווי אפשרויות של מגורים אלטרנטיביים, תמוה שאפטוביצר לא מצאה את מקומה. "גרתי איזה חודש בקראוון, ואז כשהייתי צריכה להתפנות אמרתי טוב, אולי בינתיים אני אגור בחוץ באוהל" - וכך היה.
לפני כמעט שנה אפטוביצר התמקמה בחורשה עם מקור מים זורם, פתחה את האוהל, פרשה מזרן, שמה דגל והחליטה: "זה ביתי החדש". איך זה עבד הלכה למעשה? "הייתי כל הזמן בתנועה בזמן הזה, מבלה יומיים באוהל ואז קופצת לחברים. ישנה לילה אחד שם, לילה אחד באוהל. זה היה תלוי במזג האוויר. בדרך כלל אם היה גשם קל, הייתי מכסה את האוהל עם ניילון כדי שהמים לא יכנסו לתוך האוהל, אבל אם היה גשם 'הרדקור' הייתי פורשת והולכת לחברים".
בצד השני של האוהל יש ערימת בגדים. "אלה הבגדים שלי, זאת המיטה שלי, יש לי שק שינה שמנמן ומפנק. וכאן יש פינת חמד", היא מצביעה, "כל מיני קסמים, ספרים, יוקלילי שאני מנגנת בו מדי פעם. וזה פנס הלילה שלי שהוא סולארי ומאיר למשך כמה שעות בלילה, והוא במקרה גם בקבוק המים שלי".
"הייתה לי חברה במושב, אז הייתי ממלאת את הבקבוקים שלי אצלה ומביאה לאוהל", היא ממשיכה. ומה לגבי צרכים מינימליים שירותים ומקלחת? "הייתי מתקלחת בנחל פה ליד, או אצל חברים לפעמים; חפרתי בור באדמה ונעזרתי בעלי ברוש לצורך קומפוסט, היו לי אפילו זרעי עגבנייה שגדלו בזכות הדשן". וכביסה? "מינואר עד אוגוסט כיבסתי ביד בעיקר, מדי פעם אצל חברים".
אחרי שלושה שבועות זכתה אפטוביצר למבקרים. "מסביבי יש בתים של המושב, אבל אני גרה בחורשה ירוקה ואף אחד להעז להתקרב. יום אחד חבורת ילדים חמודה הגיעה. חוששים, אמיצים, לאט לאט מתקרבים, נבהלים - 'מה את עושה כאן? למה? איפה את מתקלחת? מאיפה יש לך אוכל? מה את עושה כל היום?', מתקשים להכיל את זה שזה הבית שלי כרגע. אבל עניתי על הכל לאט לאט", היא נזכרת.
"הסברתי שיש מעיין למקלחת, שאוכל אני קונה ומלקטת, שאני חצי מהזמן מנגנת, קוראת, מסדרת. הלב שלי דפק כשדיברתי איתם, כי חיכיתי לביקור הזה המון זמן, עם חשש שזה לא ימצא חן בעיני מישהו, כמו שהרבה אנשים הבטיחו לי שיקרה", היא מתארת. אבל אפטוביצר מצאה דרך מיוחדת לשבור את הקרח: "התיישבתי באוהל ופצחתי בשיר מרגש שנקרא 'כנפי רוח'. הם הצטרפו, מחאו כפיים תוך כדי והתענגו על היצור המוזר הזה שהם מצאו ביער המסתורי".
אפטוביצר: "קודם כל, לא רציתי להיות כבולה לשכר דירה, לכסף, לעבודה, לכל צורת החיים המערבית. הרגשתי שאני רוצה לעשות בדיוק מה שבא לי, גיליתי שאין לי טעם לתת שעות עבודה שלא מממשות את הפוטנציאל שלי תמורת קורת גג. אני רוצה להמשיך להיות מחוברת לטבע ולסביבה, להשקיע במה שחשוב לי, לשבת ללמוד, לקרוא ספרים, לפגוש חברים, לטייל וגם לעבוד קצת, בדרך שלא כובלת אותי.
"כל התקופה הזאת שבה גרתי עם חתיכת בד שמפרידה ביני לבין החוץ הייתה הכי מקיימת מבחינתי. פתאום הבפנים היה גם הבחוץ, זה אפשר לי להיות בקשר עם האדמה, עם השמיים, עם השמש ועם הירח והעונות. יכולתי ללכת יחפה ולהיות במגע ומפגש תמידי. הכל היה קרוב וזמין. החפצים שבחרתי להכניס לחיים שלי היו חייבים להיבחר בקפידה, זה גרם לי להיות מלאת הוקרת תודה. לצמחים, ליום בלי גשם, לספר שמרגש את הלב, לשקט ולאוויר הפתוח".
ביולי האחרון, אפטוביצר מיצתה את החיים ה"פיראטיים" ועברה להתגורר בחצר בית של חברים. "ככה האוהל הוא החדר הפרטי שלי, ואם אני רוצה אני יכולה להשתמש גם בחללים המשותפים של הבית - המטבח עם גז נגיש, ובסלון להתיישב ולהיות יחד כשמתחשק", היא אומרת.
שאר החללים המשותפים בבית, כמו המקלחת והשירותים, נותרו יתומים. "בחצר היו לי שירותי קומפוסט מסודרים מדלי שמוציאים ומרוקנים פעם בכמה זמן ומנסורת. הייתה לי גם אמבטיה בחצר. תליתי את המגבת על אחד הענפים, והשתמשתי בחומץ ביתי שהכנו כדי לחפוף את השיער", היא מתארת. "הייתה יותר תחושה שיש כאן תשתית של בית, תחושה של משהו יציב, גם שילמתי שכר דירה סמלי של 400 שקל בחודש".
אבל מה שאפטוביצר הכי אהבה זה "הנוף המהמם שנשקף מהאוהל שלי ביום, את הכוכבים בשמיים בלילה ואת קולות הצרצרים וציפורי הלילה שהרגיעו אותי". לפני שבוע אפטוביצר החליטה לקפל את האוהל לקראת הגשם שהגיע. "לחיות באוהל בגשם ובקור של החורף זה מאוד קשה, זה מצריך לבוש חם, זה אומר לצאת ולהיכנס בגשם, מה שבטח ירטיב לי את פנים האוהל".
"זה אומר למצוא תשתיות לחשמל ומים שמתאימות לי, וגם האוהל עצמו צריך להיות יותר עמיד וחסין בפני גשם", היא ממשיכה, "אוהל זה אומר לגור לבד, זה אומר חופש בחירה מוחלט ואני מרגישה שקצת מיציתי את זה ובא לי להתרענן ולגור עם שותפים. בסוף אני יצור שבטי שזקוק למפגש וחיבור אנושי. בטח לקראת האביב אני אחזור, אני אתגעגע לאוהל שלי".
רון אמיתי, במקור מאור יהודה, נדבקה גם היא בחיידק. "הדברים שמרתקים אותי הם חיי קהילה, אקולוגיה וחינוך", היא מספרת, "בשלוש השנים האחרונות אני חוקרת, לומדת ומלמדת את זה. אני עובדת בתור משלבת בבית ספר דמוקרטי בחדרה והתנדבתי בגינה קהילתית". גם היא, בדומה לאפטוביצר, מצאה את מקומה הטבעי בחיים אלטרנטיבים באוהל.
"בשנה שעברה גרתי בשכונת פלורנטין בתל אביב וגיליתי קומונה של אנשים שחיים על גג של בניין באוהלים. הקונספט הזה קסם לי והחלטתי לנסות בעצמי", היא מספרת. במשך שלושה חודשים אמיתי נדדה עם האוהל שלה בין בתים של אנשים שהסכימו לארח אותה בחצר שלהם. "זה לא רק העניין של האוהל, זה עצם היכולת לחיות באופן מאולתר ונגיש. למשל את האוהל שלי מצאתי באתר אגורה, הוא דרש תיקון קל, אבל חוץ משעתיים עבודה ידנית לא הוצאתי עליו שקל. הוא מאפשר לי לראות איזה נוף שאני רוצה ולחיות איפה שאני רוצה".
גם במקרה הזה, אמיתי השתמשה באוהל בתור חדרה הפרטי ובשירותים, המטבח והסלון כחללים משותפים עם הדיירים. "זה אפשר לי מרחב פרטי משלי בלי מחויבות גדולה וגם בלי מחיר", היא מודה, שכן האירוח שלה הסתכם בכמה ימים בודדים בכל מקום, ולכן הדיירים לרוב לא ביקשו תשלום כספי. "הרגשתי שאני צריכה בכל זאת לגמול להם איכשהו, אז זה התבטא בבייביסיטר לילדים, שטיפת כלים או פרחים שהייתי מביאה מהגינה לשבת".
"אני יודעת שיש לזה קונוטציה שלילית, אני סוג של הומלסית, אין לי בית, במשך שלושה שבועות הייתי בשבעה מקומות שונים, זה לא היה קל וגם לא היה לי נעים להישאר בכל בית יותר מכמה ימים. אבל ההיענות של אנשים לארח אותי הייתה מרגשת", היא מגלה.
לעומת זאת, התגובות של המשפחה הקרובה לא תמיד היו נעימות: "זה מאתגר את המשפחה שלי שככה אני בוחרת לחיות. עד החודש האחרון אפילו לא סיפרתי להם כי ידעתי שהם ידאגו. ההורים שלי בסרטים מזה, הם דואגים שיקרה לי משהו, הם דואגים אפילו כשאני לוקחת טרמפים. סבתא שלי זוכרת שהיא עלתה לארץ וחיה באוהלים, אז מבחינתה זה בלתי נתפס שהנכדה שלה בוחרת בזה כדרך חיים".
לדבריה, "אחת הסיבות שאני לא גרה בבית זה כי אני רוצה לחיות אורח חיים שונה משלהם, הם בורגנים ורגילים ומתקשים לקבל את תפיסות העולם השונות שלי. גם לפני החיים באוהל הייתי מנימליסטית, טבעונית ואקולוגית תמיד, זה הכיוון שלי בחיים".
"החיים באוהל מאפשרים לי להיות מנימליסטית בעל כורחי וסוג של לחיות בהישרדות. הציוד שלי מסתכם בשתי מוצ'ילות והאוהלים בשקי בד. יש לי עוד בגדים שאחסנתי אצל חברה בכרכור ואני מחליפה לפי עונות השנה", אומרת אמיתי, "לפעמים יש לי איזה ספר שאני לוקחת, אני קוטפת תפוזים, רימונים ופקאנים שאני מוצאת ברחובות, יש הרבה עצי פרי, אני גם ככה כמעט לא אוכלת אוכל מבושל".
"יש לי כמה חולצות, נעליים, משחת שיניים שהכנתי לבד, משקפיים", היא ממשיכה, "כיבסתי ביד או אצל האנשים שהתארחתי אצלם". ומה עושים עם האוהל כשקר? "תמיד השתדלתי לשים את האוהל מתחת לאיזה עץ או פרגולה כדי לחסום את הרוח הקרה, אבל לפעמים מביאים לי עוד שמיכה, או שאני מתלבשת בכמה שכבות, יש פתרונות".
גם אמיתי לקחה הפסקה לקראת עונת החורף, ועברה למגורים זמניים בבית מבטון כמו שכולנו מכירים. אבל גם זה לא יחזיק הרבה זמן. "החלום שלי הוא להקים קהילה שבה סוף סוף לא ארגיש שונה, אני רוצה ליצור לעצמי את הבית שלי, לא משנה אם זה אוהל או חדר, אבל שיהיה אלטרנטיבי, מחובר לטבע ולאדמה".
אפטוביצר מצטרפת לחלום של אמיתי: "נכון שיש את המחנות האלה של האנשים שמקימים אוהלים על גדות הנחלים? אני רוצה משהו כזה. הרעיון הוא באמת להקים קומונה עם מבנים שהם בין חדר לאוהל, משהו באמצע, מצד אחד שיהיו חסינים לגשם, ומצד שני שלא יצרו מחסום ביני לבין האדמה", היא מסכמת, "החיים המשותפים עם עוד אנשים שמרגישים כמונו כבר יעשו את השאר".
לפנייה לכתב/ת 
