החיים האינטימיים של אברהם ושרה

שנאתם כבר אבדה?

בפרשות האחרונות אנחנו מתבוננים במערכת היחסים המורכבת של הורינו הראשונים, אברהם ושרה; במרירות של שרה שהובילה אותה למחוזות התחרות, הקנאה והנקמנות ובבוגדנות העוקדת של אברהם שהותיר אחריו שובל של בני משפחה פצועים בגוף ובנפש.

בפרשת חיי שרה תם הדור הראשון של ההורים: 'גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'. חיי ההורים אמנם תמו אך הם לא נעלמו, הם הפכו לסיפור ומשל הנרקם בסיפורי החיים הפרטיים שלנו.

שרה מתה לבד – פרשנות מבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע האחרון הראה 'דוד לא מלך' (38) שימים רבים לפני מות שרה, אברהם לא חי איתה – אברהם חי בבאר שבע ושרה נפטרה בחברון (כג, ב): "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע ...וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" אברהם הולך מביתו לביתה של שרה על מנת לקברה.

אחזק את דבריו ואבקש להדגיש שגם יצחק לא גר עם אמא שרה, יצחק גר עם בארץ הנגב, במקום המיתולוגי של הגר, ב'באר לחי רואי' (כד, סב): "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי". שרה מתה עצובה ומרירה, שוכחת ונשכחת. הייתה לה אמנם לוויה מפוארת אבל חיים בודדים. הגר היא האם האולטימטיבית, האם ששמעה את קול הילד הבוכה והצילה אותו, אם אני הייתי יצחק הייתי בורחת כמהו - משרה אל 'הבאר לחי רואי'.

חז"ל מתקנים את הזוגיות של אברהם ושרה

גם הפעם מבקשים חז"ל להציע תיקון לסיפור מקראי ולפנטז (כדרכם של ילדים) על אינטימיות בין הורים שככל הנראה לא ידעו רגע משותף של נחת. האגדה שלפנינו פלאית, מוזרה ושובת לב. בוודאי יהיה מי שיחשוב שהיא לועגת או נלעגת אבל נדמה לי שמי שחושב כך לא טעם טעמה של אהבה נינוחה ונימוחה בחייו (בבא בתרא, נח, א. מתורגם לעברית):

רבי בנאה היה מציין מערות קבורה. כאשר הגיע למערה של אברהם ראה את אליעזר, עבד אברהם, שניצב בפתח השער. אמר לו (רבי בנאה לאליעזר): מה עושה אברהם?

אמר לו: נח בכנפה של שרה והיא מעיינת בראשו.

אמר לו (רבי בנאה לאליעזר): אמור לו (לאברהם) 'בנאה עומד בשער'

אמר לו (אלעזר או אברהם לרבי בנאה): 'יכנס. ידוע שאין יצר בעולם הזה' (כלומר, בעולם המתים).

צדיקים במותם קרויים חיים, וחיי המוות של אבות האומה, איך לומר, מלאי פעילות - מרקדים בין המוות לבין החיים ומעלים חיוך בריא על שפתותינו הדובבות.

רבי בנאה נכנס למערות הקבורה של אבות העולם, והוא מסמן אותן (אולי לצורך בדיקות הקשורות לענייני טומאה וטהרה ואולי לעניינים אחרים שברומו של עולם). רבי בנאה רוצה להכנס גם למערת הקבורה של אברהם ושרה, אלא שבפתח ניצב המאבטח - אליעזר עבד אברהם. רבי בנאה מתעניין בשאלה (הפשוטה והטבעית) האם אברהם פנוי לקבל אורחים. תשובתו המפתיעה והמרגשת של אליעזר היא: 'אברהם נח בכנפה של שרה והיא מעיינת בראשו'

ואני חושבת לעצמי איזו אינטימיות נעימה, מרגיעה ומעוררת קנאה. איזה סיפור חדש ויפה נרקם בין הורינו המתים: הוא עושה לה 'נעים בגב' והיא מלטפת לו את הראש... הלוואי על כולנו.

מוזמנים להיכנס, מוזמנים להתבונן

'מותר להיכנס' אומר אליעזר (או אברהם עצמו) לרבי בנאה, 'כאן אין סודות'. בעולם המתים אין יצר, אבל אינטימיות... מלא חפניים. הרשב"ם מפרש שבעולם בו חיים עכשיו אברהם ושרה אין 'חוצפה' באינטימיות הזוגית ולכן אין צורך 'להתבייש' מפני ההתבוננות בה.

מהי אינטימיות ומהי מיניות שיש בה 'יצר', 'חוצפה' ו'בושה'? האם אני רוצה לחשוב על זוגיות אינטימית שאינה מינית? על בני זוג שרק עושים אחד לשני 'נעים בגב'? כשחושבים על ההורים אז כנראה שכך אנחנו מעדיפים לראות את הדברים, ביחס לעצמי – אני מאמינה שכדאי גם וגם – גם 'נעים בגב' וגם 'חוצפה' ו'יצר'. אבל אחרי הכל זה סיפור על הורים, וזה סיפור כל כך יפה על קרבה שלא התממשה בחיים, שדי לי בנעימות לא מפורשת זו.

'הכניסיני תחת כנפך'

אברהם חסה, על פי האגדה, בכנפה של שרה. האם כל גבר הנכנס תחת כנפה של אשה מבקש מערכת יחסים של 'אם ואחות', מערכת יחסים שיש בה אינטימיות לא מינית? לא בטוח. לא בטוח אפילו שלכך התכוון המשורר. המילה 'כנף' במקרא ובספרות חז"ל היא רב משמעית. כנף היא, בראש ובראשונה, כנפה של הציפור ומשם היא הושאלה ככינוי לגפיים – לידיים ורגליים. כנף היא קצה החיה ועל כן היא גם כל קצה, למשל - קצה הבגד. הרמת כנף הבגד היא גילוי של איבר המין שהוא מסתיר וכך הופך גילוי הכנף לדימוי לקיום יחסי מין (דברים כג, א): "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו"

אז מה עשו אברהם ושרה במערה? מהו הדבר שיש בו יצר בעולם שלנו ואין בו יצר בעולם שלהם – עולם המתים החיים?

אולי הם התלטפו מעדנות? אולי אברהם הסיר לה (סוף סוף) את כנף הבגד? ואולי הם ציחקו בחמדה גדולה את חלל מערת המכפלה? ובכל מקרה - מותק של תמונה. הלוואי עליהם בחייהם, הלוואי עלינו בחיינו.

ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים – זה לא לעג או ביקורת

אני חוששת שיש בכם כמה שיחשבו שבהביאי מדרש זה, אני ביקורתית או לועגת לאבות האומה, אז תרשו לי לומר שני דברים: האחד – אני נתלית בכנף בגדם של חז"ל. השני (והיחיד שהוא באמת חשוב) – מי שחושב שהאגדה הזו שמה ללעג את אבות האומה, לא מבין דבר באהבה.

האגדה הזו נוגעת ללב בכמיהתה לקשר פשוט, תם ומענג.

האהבה היא המאבק המרשים ביותר שהמציא המין האנושי במוות, ולמרות שהיא חייבת לנחול תבוסה, אנחנו מתעקשים ובצדק להמשיך לפנטז על נצחונה.

ולך, 'גור גורנישט', בנימה הכי אישית ואוהבת: אנא, אל תלך לשומקום. בית מדרש הוא קודם כל בית, ולימוד התורה שאנחנו מציעים כאן, בבית המדרש שלנו, חריף ותובעני. כולנו נוגעים כאן גם בכאבים שלנו, איש אינו פטור וזוהי דרכה של תורה. דברי אמת ונועם אתה מדבר אלינו ונדמה לי (אני מקווה) שאני מבינה כמה מורכבים הם חייך. תמשיך לאתגר אותנו. אל תלך. אנחנו נחסר אותך ואת תורתך (והאמת, גם קצת נדאג).

ולך ג'וזף הלר ולתורתך – ברוכים הבאים. נראה שבית המדרש עולץ לקראתכם.