"ראוי לה שתשתוק"
"המקסימום ששרה אמנו היפה הייתה יכולה לעשות זה לשתוק. אנחנו יכולות כבר לדבר, לכעוס, להתריס, לצחוק ולפעול". רוחמה וייס זועמת על ההשתקה הנשית - ויש לה פתרון
'דרשוני', ובלבד שתהיי ענווה ושותקת
'דרשוני' הוא ספר חכם, חתרני ואוהב תורה מאין כמהו שיצא לשוק בעת האחרונה. הספר מציע מגוון מרשים של מדרשי נשים לתורה (גילוי נאות ונעים הוא שהייתי מעורבת בשלבים הראשונים של הוצאתו לאור). באחד מערבי ההשקה של הספר טען אחד הרבנים כלפי עורכות הספר (תמר ביאלה ונחמה וינגרטן-מינץ) בערך כך: "הייתי מקבל את הספר לו המדרשים שבו היו פחות זועמים. למה המדרשים בספר תוקפים את המסורת?".
לא הייתי באירוע, אני רק עדת שמיעה (ועל כן גם לא נוקבת בשם הרב) שמעתי ומייד רציתי להטיח ברב, בחבריו וחברבוריו: "אנחנו זועמות?! עוד לא ראית כלום, אנחנו רק התחלנו לזעום. חמישים אחוז מהמין האנושי סבלה ועדיין סובלת מעבדות, ניצול, אלימות ונישול בגוף ובנפש. אנחנו נדרשות ללמוד היסטוריה שהשפילה אותנו ואת האמהות שלנו. נכון, לא בכל מקום וזמן רמת האלימות הייתה שווה, אבל לעולם (נו, להוציא נקודת אור אחת או שתיים...) הייתה השפלה קשה. זו לא רק תעוקת ההיסטוריה זו תעוקת המציאות הרובצת עלינו בכל תחומי החיים: בהלכה המעשית, באמונות, בתלושי המשכורת, בחלוקת המשרות ובאלימות הפיזית.
כבוד הרב האנונימי, האם אתה מוכן להסביר לי למה שלא נזעם, למה שלא נפוצץ אלפי חביות, פסוקים ואגדות?! אולי אתה רוצה להתחלף איתנו ? מה דעתך על האפשרות שאני וחברותי נוביל, ננהיג, נרוויח (מבטיחות לא לנצל אתכם מינית) ואתם תשבו מאחורי המחיצה ולא תזעמו. נלך על זה?"
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: ... וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'... וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו ... וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (בראשית יב, א-יג)
דפוס הגיבור המוסר את אשתו למיטת המלך חוזר בפרשה הבאה (סיפור הירידה לגרר). מה שביקש אבא אברהם מאמא שרה אינו סיפור הסטורי המשקף מגמה פטריארכלית שהייתה ואיננה עוד. הסיפור הזה נקרא ונדרש מדי שנה בבתי הכנסת, נלמד בבתי הספר ובעיני רבים הוא, כיתר סיפורי האבות, מודל לדורות הבאים (אתם עדיין זוכרים את הרב שבקש מאתנו לא לזעום?) על מנת להדליק פנס פרשני על הסיפור אעזר הפעם בפירוש הרמב"ן:
"אמרי נא אחותי את - לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן... והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר "אחותי היא"... והנה זרז אותה עתה כאשר צווה לה מתחילה. ...
ויראה מפשט הכתובים כי שרה לא קיבלה עליה לאמר כן... היא שתקה ולא הגידה כי אשתו, ואברהם ספר מעצמו כי אחותו היא ולכך הטיבו לו בעבורה. וזהו שאמר הכתוב "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא", האשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא... ולא האשים את האשה כלל, כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק".
אז מה מציע לנו הרמב"ן? ראשית, הוא מבהיר שסיפור מסירת שרה למלכים לא היה רק בגרר ובמצריים אלא זו הייתה דרכם, כלומר דרכו של אברהם (ואח"כ של יצחק) מסורת משפחתית חיננית: "בכל מקום היה אומר (על אשתו) אחותי היא".
הפירוש השני, הצורב בבשר, הוא ששרה לא הסכימה לומר שהיא אחותו של אברהם. אברהם ביקש ממנה: 'אמרי נא אחותי את' אבל שרה שתקה, היא ממש לא חשבה שהטריק הקטן של אברהם (בזכותו הוא עשה הון לא מבוטל) מצחיק או אפילו מצדיק. אברהם דיבר ושיקר ומסר ושרה שתקה כל הדרך אל המיטה. הרגישות הספרותית של הרמב"ן שגורמת לי להזדהות מיידית עם ייסורי האונס של שרה, גורמת לרמב"ן לתגובה אחרת, הוא משבח את שתיקתה של שרה: 'כי אין ראוי לה שתכחיש את בעלה, והראוי לה שתשתוק'.
כבוד הרב, אתה עדיין לא מבין את מקור הזעם?
אז מה עושים עם הזעם?
זה מתנהל כמו ספיראלה ואני כבר מבינה שאין מנוס. תחושות מעגליות של זעם, כאב, רצון לפיוס ושינוי, חשיבה מעשית ושוב... וחוזר חלילה. אני מבינה שבדרך כלל לא נעים להתקל באנשים זועמים. אני גם מבינה שלזעם הנשי אין לרוב כתובת אמיתית. על מי אכעס, על חברי השותפים למאבק הפמיניסטי? אולי אפרוק זעמי על הרב האנונימי שהוא חלש ופחדן מדי בשביל לשנות את חוקי המשחק?האם אזעם על נבחרי ציבור, שופטים, והוגי דעות (נשים וגברים כאחד, כדוגמת דבריה של טלי פרקש שפורסמו כאן) המאמינים באמת ובתמים שהסכמתן של נשים שעברו אידוקטירנציה של קהילה משעבדת, לשבת בפאתי האוטובוס, קבילה? תגידו, האם מישהו היה משאיר לקהילה להחליט ש'שחורים', 'נכים' או 'מפגרים' יושבים בחלק האחורי של האוטובוס, או מאחורי מחיצה בבית כנסת? מה היה קורה לו היו אוסרים על נכים לשיר בציבור? אני מהמרת שהייתה מתעוררת שערוריה, שזה היה נעצר הרבה לפני בג"צ, אבל נשים... אותנו אפשר לדחוף לכל מקום, אנחנו רגילות ומסכימות וזכויות האדם שלנו הן עניין פנים קהילתי. יופי טלי...
האמת היא שאני אכעס על אישי הציבור האלה, אבל הם לא הכתובת היחידה והם אפילו לא כתובת מאתגרת במיוחד, הם פשוט כתובת הכרחית בדרך.
הזעם ככלי פרשני
כבוד הרב האנונימי אנחנו נשמתמש (גם) בזעם ככלי פרשני. דורות רבים של גברים עשו זאת לפנינו. אתה בוודאי מכיר את המדרש המתריס: 'מי כמוך באלים ה' – מי כמוך באילמים ה' - זה זעם משובח של עם שסבל רדיפות. גם אנחנו סבלנו רדיפות וגם לנו יש זעם משובח. אין כמו הפניית זעם לאפיקים יצירתיים, זה בונה, זה משחרר, זה זורע חיים במקום של כאב, עלבון ומוות. היתרון של המקורות (בניגוד לרבנים ותומכיהם) הוא שהמקורות עתיקים וחזקים. המקורות שלנו שרדו כבר אלפי שנות כאב, שמחה וזעם. המקורות יכולים להכיל גם את העלבון שלי ושל הנשים היקרות שפרסמו את מדרשיהן ב'דרשוני'. הזעם והכאב יובילו ליצירתיות ולחידושים מרגשים במחשבה ובמעשה.
עד מתי נזעם?
ככל הנראה עד שאנחנו נרגיש שהזעם עבר, ובעניין הזה כבוד הרב, פעילותך בהווה בהחלט יכולה לסייע לזירוז התהליך. המקסימום ששרה הייתה יכולה לעשות זה לשתוק, אנחנו יכולות כבר לדבר, לכעוס, להתריס, לקרוץ, לצחוק וגם לפעול במציאות.בחיי היומיום אני מקווה להיות רוב הזמן אשה הגונה וגם די רגועה. על מנת לאפשר לעצמי את השקט וההגינות במציאות אני צריכה לאפשר לעצמי לפרוק את הכאב ואת הזעם ב'מגרש השעשועים' המסורתי של העם היהודי – בחוויה הלמדנית. כבוד הרב האנונימי, כשאתה תסיר את המחיצה בבית הכנסת שלך יש סיכוי שאני ארגיש קצת פחות מאויימת וקצת יותר מפוייסת עם המסורת. כל עוד אתה ממשיך לרמוס ברגליים הלכתיות זכויות א/נשים יסודיות, עליך לצפות לזעם ולמאבק במחשבה, ביצירה ובעולם המעשה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לאושר ועושר על התורה, על המחלוקת לשם שמיים, על הדיוק והתעוזה. הפינה 'על אתר' תחזור בשבוע הבא (בע"ה ובעזרתכם).כנראה שבהשראתה של אושר היה בית המדרש עשיר בדיונים מרתקים. הרבה תורה הייתה ביניינו השבוע. תודה שלומי היקר נעמת מאוד ונעמו דבריך. איזה עושר של תורה. נהנתי מאוד מהדיון על 'צהר תעשה לתיבה'. תודה מיוחדת לדודי פ"ת (29), לשלומי ולכל יתר השותפים בדיון הלשוני על הגנובתא'. ואחרון חביב 'מרא דטורא' – תודה על מקום של כבוד ונחת לבית המדרש שלנו.
אילוסטרציה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
