פרשת "כיסוי עריות": אחת משבע נפגעת, אולי זו את?
אחד משבעה נפגעים מגילוי עריות, ולכן סביר להניח שבסביבה שלכם יש מישהו שסובל ושותק. את הדברים הבאים אני אומרת מניסיוני המצער בלבד: אין דבר שנפגעי גילוי עריות זקוקים לו יותר מאשר תמיכה ואמון. פרשת נח מציגה את גילוי העריות הראשון בתנ"ך. ומי אשם? כמו תמיד, הנפגע
העולם השתגע?
בשבועות האחרונים נחשפנו לפרשת גילוי עריות שנשמעת, לכאורה, שערורייתית: "אב שהורשע באונס בתו על סמך חלום יישלח לכלא", זועקים העיתונים. "חלום שהבת שלי חלמה הרס את חיי", זועק האב שהורשע בשתי ערכאות (מחוזי ועליון) באונס בתו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת נח
ואם לא די, מצטרפים לזעקה גם 47 מומחים מתחומים שונים בפסיכולוגיה ובמדעי המוח, שיצאו בגילוי דעת פומבי לאחר הרשעת האב בבית המשפט העליון, והמליצו "כדי למנוע טעויות קשות... על המופקדים על כך לבחון שנית את ההסתמכות על זכרונות מודחקים כראייה קבילה על בסיס מדעי".
בשירות ההשתקה
בהתחלה התעלמתי מהכותרות ומהליהוגים, אבל כשאגרופיי הלעג הלמו בי, ולילותיי הפכו טרופים, החלטתי לבדוק. קראתי כל מילה
שנכתבה בשבעים-ושבעת העמודים של פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון. ראיתי את ריבוי העדויות ומורכבותן. קראתי את סיכום חוות הדעת של הפסיכולוגים המומחים. לא התעצלתי (ממילא לא יכולתי לישון...) ובדקתי גם את מומחיותם של 47 החוקרים שפרסמו את גילוי הדעת.
בניגוד לכותרות ולמשתמע מגילוי הדעת – פסיקת השופטים פה-אחד, בשתי הערכאות, מתבססת על מגוון גדול של ראיות ועדויות החוברות לתמונת חיים מזעזעת. סוגיית הזכרון המודחק היא רק אחת הסוגיות במשפט זה (אם בכלל מדובר בזכרון מודחק). על אחת כמה וכמה ברור כי איש לא הרשיע את האב על בסיס חלום שחלמה בתו.
מבין החוקרים החתומים על גילוי הדעת אני מצאתי רק ארבעה(!) המתמחים בטראומה, ואף לא אחד שהתמחותו העיקרית היא נפגעי גילוי העריות (ואני מתנצלת אם טעיתי בזיהוי חלק מהחוקרים).
האם אי אפשר לחלוק על עמדת השופטים? האם אי אפשר לקיים דיון בסוגיית איכותו של הזיכרון ככלי לבירור המציאות? אפשר וצריך, אלא שההקשר והבמה של גילוי הדעת, מעוותים את תמונת המשפט, עלולים להבהיל עדות ועדים עתידיים, ובעיקר – מותירים את הנפגעים בלי אלטרנטיבה.
אחת מכל שבע
ד"ר צביה זליגמן, מומחית בתחום הטראומה המינית, שחוות דעתה הוגשה לבית המשפט, מצטטת מחקרים ולפיהם היקף תופעת גילוי העריות הוא אחת/ד משבע! (הסוד ושברו, סוגיות בגילוי עריות, עמוד 16). יש להדגיש שמדובר בקשת התופעות של גילוי העריות - מליטוף איברי גוף אינטימיים, ועד לקיום יחסי מין מלאים.
ולכן סביר להניח
- שבבניין שבו אתם גרים יש לפחות משפחה אחת שילדיה סובלים מגילוי עריות.
- שבכיתה שאתם מחנכים יש לפחות חמישה ילדים שמצפינים בגופם ונפשם סוד וסבל של גילוי עריות.
- שאם לא במשפחה המצומצמת, אז במשפחה הרחבה שלכם, מישהו סובל מגילוי עריות.
וזה אומר שגילוי עריות היא העבירה הנפוצה ביותר בחברה שלנו. הרבה יותר מרצח, גניבה, תאונות דרכים או פיגועים.
"את תלכי לבדך"
מי שמפרסם גילוי דעת כתגובה למשפט מתוקשר, מבקש להשפיע על התנהלות הקהילה. מי שמבקש לערער על קבילותן של עדויות קטועות, מקוטעות ומודחקות במשפטי גילוי עריות, חייב להציע אלטרנטיבה.
כשהחוקרים מדברים על "זיכרון כן אך כוזב" של חלק מהמתלוננות, הם מכוונים לעמדה מקצועית-טיפולית, הסוגרת את סבלו של הקורבן ב-ד' האמות של הקליניקה, ומנתקת את הסבל מקשר עם המציאות. בשיטה זו הופך הסבל לחלק ממנגנונים נפשיים מזיקים של המטופל, הזוכה לאמון ביחס לסבלו - אך לא ביחס למציאות.
את הדרך האיומה הזו, המעתיקה את גורם הסבל מן המציאות החיצונית אל הפנימית, עשה כבר פרויד כשגילה את ממדי תופעת גילוי העריות, ולא יכול היה להאמין למה שאוזניו שמעו. על הדרך הזו ממליצים אנשי דת ופסיכולוגים מעת לעת. אבל את הדרך הזו אנחנו חייבים לנטוש.
אנחנו אחת משבע
אינני אשת מקצוע בתחום הנפש, ואת הדברים הבאים אני אומרת מנסיון חיי המצער בלבד: אין דבר שנפגעי גילוי עריות זקוקים לו יותר
מאשר הכרה חומלת ואישור במציאות. תוצר נלווה, מיוחד ואיום של גילוי עריות הוא התביעה לחיות במשך שנים רבות חיים כפולים. לדעת שאסור לדעת, אסור לזכור ובוודאי אסור לספר מה עושים לך בגוף.
מלבד הסבל הפיזי, הסבל העיקרי של נפגעת גילוי עריות הוא תחושת הסוד, והאמונה העמוקה שהיא לא מבינה ואף לא יודעת מה קורה לה. את החוויה הזו שיקע בה התוקף לאורך שנים רבות, ורק קהילה שנכונה להקשיב ולהאמין לזוועות, תוכל לסייע לה להחלץ מאימת השקר, ההסתרה והמחיקה.
אנחנו זקוקות לאמונה של הקהילה, כפי שההולך במדבר זקוק למים. אנחנו "אחת משבע". אין לנו עניין להמציא לעצמנו ביוגרפיה עצובה כל כך. איש לא נטע בנו את הסיפורים האלה. אנחנו לא מפנטזות התעללות, ובוודאי שלא משקרות.
שוב אתן והסיפורים שלכן על גילוי עריות
ומה שקורה בפרשות החיים, קורה גם בפרשות השבוע. רק התחלנו לקרוא בספר בראשית, וכבר אנו נדרשים להתמודד עם גילוי עריות. ברגע שאלוהים סיים להטביע את העולם, הגיחו השורדים וחטאו בגילוי עריות. דפוס זה יתגלה גם בסיפור סדום ועמורה; בני האדם חוטאים. אלוהים מחריב את העולם (או חלקו). מיד לאחר ההצלה חוטאים הניצולים בגילוי עריות (בראשית ט', כ'-כ"ה):
" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".
שיעור בכיסוי עריות
לפנינו העדות ראשונה בתנ"ך לגילוי עריות, והיא בניין אב לשיח סביב הנושא עד היום:
1. מה קרה שם? בעיית תעתועי הזיכרון קשורה כמשקולת על רגלי סוגיית גילוי העריות. מה עשה חם? אם הוא רק ראה את אביו עירום – על מה יצא הקצף? ואם הוא עשה דבר-מה – מדוע משתיקים את עיקר הסיפור? חז"ל מרגישים בקושי, ומציעים שתי אפשרויות לחטא שחטא חם בנוח (בבלי סנהדרין ע, א):
"אחד אמר: סרסו, ואחד אמר: רבעו (אנס אותו)". לעולם כבר לא נדע מה קרה באוהל, ומדוע לא סופר הסיפור לפרטיו. שאלה נוספת שמעלה הסיפור היא שאלת חלוקת האחריות בין המבוגר השיכור והמתגולל, לבנו שעשה או לא עשה דבר-מה באוהל, ולנכד האומלל שעד אליו גולגלה הקללה.
2. הילדים אשמים? נח הוא ראש השבט. בחוסר אחריותו הוא משתכר ומתגלגל-מתגלה באוהלו. ומי מואשם בגילוי העריות? בתחילה מוטלת האשמה על כתפי בנו, חם, ומיד היא עוברת לנכדו שכלל לא נכח בהתרחשות.
מה עשה כנען שגולגלה עליו קללת סבו?! בסיפורי גילוי עריות האחריות המוסרית לעולם על המבוגר, ובכל זאת הנטייה היא לגלגל את האשמה למטה, אל הצעיר והפגיע ביותר: "ארור כנען", ואילו זקן השבט זכור לטוב כ"איש צדיק תמים".
חשוב גם לראות כי בכל סיפורי גילוי העריות במקרא, מוטלת האשמה, כמקובל, על הילדים, ולא, כראוי, על המבוגרים.
3. פיצול בין האחים: ברגע שילד אחד מספר שהוא "ראה לאבא", מתפצלת המשפחה. אבי השבט דואג לבודד את "הילד הרע", ובאותה איבחה לברך את "הילדים הטובים". האמצעים הקשים להבטחת שתיקתו ארוכה של הנפגע הם דמוניזציה ובידוד: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". ואחרי כל זה, מי ירצה להסתכן ולתמוך בגרסת הנפגע?
4. זה קורה כל הזמן. כשהמקרא בוחר לספר לנו שגילוי עריות הוא החטא הראשון שחטאו בני האדם כשניצלו מהשמדה, הוא מצביע על תדירות החטא ונפוצותו. זה קורה כל הזמן ובכל מקום, וזה החטא הקדמון.
ועדות פיוס
אז מה נעשה עם החטא הקדמון? אני מתנגדת לבתי כלא בכל מצב ועניין. כליאה לא תורמת לשיקומם של עבריינים, ולא מציעה
פתרון ארוך טווח לקהילה ולנפגעים. בעבריינות צריך לטפל ברצינות, בחומרה ובתבונה. צריך להבין את יסודותיה, לשקם את מחולליה, ולהגן בחירוף נפש על קורבנותיה.
שיטת הענישה הקיימת כיום לא עונה על דרישות אלו. אין לי פתרון, אבל יש לי מחשבה ראשונית – אני חושבת על סוג של ועדות פיוס. אם רבים כל כך נפגעו מגילוי עריות, גם העבריינים רבים עד מאוד, ומספר לא מבוטל של אנשים, הם קורבנות ועבריינים גם יחד.
בשמי בלבד אומר שהצרכים העיקריים של הנפגעת הם שניים: הכרה בסבל שהיה, והבטחת ביטחון בהווה ובעתיד. הייתי רוצה לחשוב שתחת המאמץ לשלוח עשרות-אלפי אנשים לכלא, נוכל לבנות תהליך ריפוי קהילתי, שעיקרו - הודאה וקבלת עדות של העבריינים ושל הנפגעים (אם ירצו בכך), והתחייבותם של העבריינים לתהליך שיקום שייקבע על ידי מומחים, וייקח בחשבון גם הבטחת הגנה על קורבנות עתידיים של התוקף. מי שלא יבחר בתהליך של פיוס, יוכל למצוא את עצמו מול שורת הדין.
כאמור, זה לא פתרון. אלו מחשבות ראשוניות של אישה לא מקצועית, המאמינה שאין די בגילוי דעת המתנער מאחריות לסבל ולכאב. אחתום בשיר, המוקדש בתודה למי שבחר לקחת אחריות לעזור לי לומר את השם המפורש.
וְיַצא הקול / רוחמה וייס
הוא אמר את השם המפורש -
גילוי עריות
בלי לדעת איזה נס יכולה לחולל
אמירה בהירה אחת.
ופתאום, בהרף דבריו,
הבנו כמה היה זה תמיד
כיסוי עריות
וכמה שקט שוכן בגילוי.
וכל החיות שנגסו בי בלב
החרישו מול ברכת
הראייה הפקוחה מכולן
גילוי. עריות.
