ההלכה צריכה ללכת
חז"ל יצרו הלכה גמישה שמתאימה את עצמה לרוח הזמן וצרכי החברה. הרבנים שלנו הפכו את המושג "הלכה", והפכו את כולם ל"קורבנות הלכה". אנשים המסרבים לראות את גודל האחריות הנמצאת בידיהם כפוסקי הלכה, עושים בה ובשמה שימושים אלימים ופוגעניים
"כזה ראה וקדש"?
"פירוש: ראה את הדברים וקבל אותם ללא ויכוח", כך מוסבר ביטוי זה בספרייה הווירטואלית של מט"ח, וזה גם הפירוש המקובל. אלא שעיון בספרות חז"ל מלמד שהמשמעות המקורית של הביטוי הפוכה מהפירוש המקובל: "כזה ראה וקדש", פירושו: קחו אחריות. קבלו החלטה. הסתמכו על הפרשנות שאתם נותנים למראה עיניכם - ופסקו הלכה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
הביטוי "כזה ראה וקדש" מבטא נאמנה את העולם הערכי של חכמי התלמוד, שהמציאו את התורה שבעל-פה ואת ההלכה. הם יצרו את ההלכה על מנת שנוכל להלך בה ולהלך איתה, לקחת אחריות, ולשנות את החוק המיוחס לאלוהים - את התורה שבכתב - בכל מקום שנראה נכון וצריך.
המצווה הראשונה שקיבל עם ישראל
מקובל להניח שהמצווה הראשונה שציווה אלוהים את עם ישראל כעם, היא מצוות "קידוש החודש" המוזכרת בפרשת השבוע שלנו, פרשת "בא" (שמות פרק י"ב, א'-ב'): "וַיֹּאמֶר ה' ל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". לכאורה, אין מצווה מדויקת מזו. אלוהים פוגש את משה במועד מסוים ומצווה על בני ישראל להתיחס למועד זה מעתה והלאה כאל ראש חודשי השנה.
להפוך חובה לחירות
אלא שחז"ל בתחכומם ובשאיפתם הקבועה לחירות, הופכים הוראה פשוטה זו על פיה, ומעבירים את האחריות
לקידוש החודש וקביעת ראש השנה להחלטות משתנות של הציבור ובית הדין. בעשותם כן, מבהירים החכמים כי פעולות דתיות אלו מלמדות אותנו שההלכה אינה עוסקת בבירור ה"אמת", אלא באחריות ובהסכמה האנושית.
על פי האגדה הוציא הקב"ה את משה, "הראה לו באצבע" דמות לבנה, ואמר לו: "כזה ראה וקדש". ומדגישים הדרשנים (פסיקתא זוטרתא לבראשית י"ז): "...כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית הלבנה, כי אם בקידוש בית דין, שיהיו בית דין מעיינים בו ואמרו מקודש מקודש". כלומר, מה שיקבע את מועד קידוש החודש אינו המראה הנכון של הירח, כי אם ההחלטה של בית הדין לקדש את היום. ראייה כשלעצמה, גם אם היא מדויקת, איננה מספיקה. הכרעת בית הדין היא, והיא בלבד, הופכת יום רגיל ל"ראש חודש".
גם כאשר ידעו חכמים לחשב את החודשים, הם הקפידו על קידושו בעדויות ראייה ובהכרעת בית דין. שהרי מעשה זה מסמל את כוחו ועוצם ידו של בית הדין, ואת הקביעה הלמדנית ש"לא בשמיים היא". התורה מופקעת מידי אלוהים ועוברת להכרעתם של בני האדם. כך עשו חז"ל עם המצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל, והם התמידו בפעולות הפקעה וניכוס אלו לאורכה ולעומקה של התורה כולה.
אימרו מהיום: "כזה ראה וקדש" פירושו: התבוננו, התלבטו, התכווחו ולבסוף קבלו החלטה וקדשו את ההחלטה האנושית. "כזה ראה וקדש" במשמעותו המקורית, מאדיר את תרבות הוויכוח ומעניק מעלה של "קדושה" דווקא להחלטות שמתקבלות בבית דין של מטה.
ההלכה - לא מה שחשבנו
במחשבה שנייה, לא מפתיע לגלות שהמשמעות שאנחנו מעניקים לביטוי "כזה ראה וקדש" הפוכה ממשמעותו המקורית, שהרי כל תפיסתנו את חז"ל ואת המפעל העצום ששמו "הלכה", הפוכה מההבנה שלהם את פועלם. עבור חז"ל, ההלכה משמעותה בחירה הירואית של החכמים להפסיק להטיל את האחריות לחיים היהודיים "בידי שמיים", לסור ממסלול ה"נבואה" - ולהעביר את ניהול החיים על כל רובדיהם לידי בשר ודם.
קורבנות הלכה
בעוד שאנו רגילים לשמוע רבנים מתכנסים בעמדה של "קורבנות הלכה", וטוענים: "מה אני יכול לעשות, ידיי כבולות, ההלכה מחייבת אותי" - הרי שעבור חז"ל הייתה ההלכה מרחב של אחריות ובחירה, והם תפסו את עצמם כמי שידיהם חופשיות והם "יכולים לעשות".
ההלכה עוסקת בהסכמה, ולא בחיפוש האמת
ברור היה לחז"ל כי ההלכה לא מחפשת ודאות, אלא הסכמה - ודוגמאות יש למכביר. למשל: בכמה וכמה מקומות
אוסרת התורה על אכילת דם (בראשית ט', ד' ובמקומות נוספים): "אך בשר בדמו ונפשו לא תאכלו". ברור כי הדרך היחידה לקיים ציווי זה במלואו, היא בהמנעות מאכילת חיות. אין דרך לאכול חיה מבלי להיתקל, פה ושם, בדמה.
על אחת כמה וכמה נכון הדבר באכילת כבד, שהרי הכבד מלא דם, ואין אפשרות של ממש להוציא אותו ממנו. אלא שההלכה, פרי מחשבתם של חז"ל, לא מתעניינת ב"אמת המדעית" - במקרה שלנו בשאלה אם יש או אין דם בבשר הנאכל. ההלכה עוסקת בהגדרה פורמאלית שנותנים החכמים ל"דם", ורק את הדם הפורמלי, המוגדר על ידי בני האדם ולמענם, מבקשת ההלכה להרחיק.
על בסיס אותו היגיון בדיוק, הגדרת אדם כ"ממזר" איננה דורשת בירור אובייקטיבי, אלא עמדה אנושית אמיצה של בית הדין. אם בית דין ימצא דרך פורמלית לשחרר אנשים מהגדרה זו – הם ישוחררו ממנה. וזה היסוד לרבים מחוקי הכשרות, הממונות והאישות. כן, כל כך פשוט וכל כך מרשים - השאלה העומדת בבסיס פסיקת ההלכה, היא שאלת המוטיבציה האנושית ולא שאלת האמת.
במקום לצעוד, היא מסרסת
והנה דוגמה אחת מני רבות לשיח המסרס סביב ההלכה בימינו. לא מזמן עלתה לדיון במדור זה הסוגיה הקשה של נוכחות רבנים בטבילה, במקווה של נשים המסיימות את תהליך הגיור. אחד הדוברים בוויכוח היה הרב אליהו גליל, שתקף את המבקרות/ים בקביעה: "ההלכה היא לא פלסטלינה שניתן ללוש אותה לפי צרכי האדם והחברה".
מי אמר לך? מי קבע? מתי התקיים הדיון הזה, ולמה לא הוזמנו אליו? הרב גליל היקר, ההלכה היא מה שאנחנו,
אנשים המסרבים לראות את גודל האחריות הנמצאת בידיהם כפוסקי הלכה, עושים בה ובשמה שימושים אלימים ופוגעניים. וזו הייתה רק דוגמה אחת קטנה.
במאמרו, ציטט הרב אליהו גליל, בביקורת, את האימרה המפורסמת של הפמיניסטית האורתודוכסית בלו גרינברג: "כשיש רצון רבני, יש מוצא הלכתי". זו לא אמירה צינית ולא אמירה חסרת אחריות, אלא אמירה מדוייקת המגלה הבנה עמוקה של העולם ההלכתי שעצבו חז"ל, ומתבוננת בצער על העוולות הנעשות בשם ההלכה בימינו.
חברותא עם ברק אובמה
כן, גם אני התרגשתי עד דמעות כששמעתי את השמות המפורשים יוצאים מפיו של אובמה: "לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים". כמה חירות וכמה אחריות בארבע מילים, כשהן יוצאות מפיו של מנהיג בנאומו לאומה.
התרגשתי לא פחות כששמעתי אותו קובע: "יצאנו מהשפל, כדי לכתוב את העתיד של עצמנו", וגם התקנאתי באומה שזכתה למנהיג המוותר על העמדה הקורבנית, ומוביל את עמו לתפיסת עולם הלוקחת אחריות על המציאות. הרשיתי לעצמי לדמיין כמה וכמה מחכמי התלמוד (נגיד, רבן יוחנן בן זכאי), שבלי היסוס היו מצטרפים אל דבריו של אובמה, ומבהירים למפקפקים ולמתקרבנים מקרב רבנינו: "יצרנו את ההלכה, כדי לכתוב את העתיד של עצמנו". פתאום התעורר בי געגוע.
ובבית המדרש של הטוקבקים
זאב יקר, בשבועיים האחרונים אנחנו מתכתבים בבית המדרש בנושא "הפרשנות הנכונה לתורה". השבוע כתבת לי (בטוקבק 102): "רוחמה, לא אשקר ואומר, שאני מעדיף לייחס לך אי-ידיעה מאשר מחלוקת. דעות כאלו, רלוונטיות או לא, רק גורמות לי כאב על כך שהן נאמרות. יש כאלו שיקראו לי 'צר אופקים', אבל אני משתייך לזרם האורתודוקסי, וכן, קשה לי לקבל דעות כמו אלו שאמרת (חשוב לי להדגיש - אני מייצג כאן אך ורק את עצמי). לאחרונה גיליתי, שלאנשים כמוני אוהבים לקרוא 'חשוכים'. כמו שאת (ולא אמרתי שאת קראת לי חשוך) רואה לנכון לקבל דעות אחרות, אני רואה לנכון לשמוע אותן, אבל בהחלט לא לקבל כל אחת".
כפי שכתבת, אני לא קוראת לך "חשוך", וחלילה לי לחשוב כך. על מה ולמה חשוך? אני מעריכה את הכנות שלך, ומודה לך עליה. מצד אחד, צר לי שדבריי גורמים לך לכאב. מאידך גיסא, לימוד תורה כרוך גם בכאב (כל למידה משמעותית כרוכה להבנתי גם בכאב). ייתכן שדעותיך יכאיבו לי, ויחד עם זאת אני מעדיפה ללמוד איתך תורה, מאשר להכחיש את כנות כוונותיך או את ההיתכנות הפרשנית של עמדותיך.
אשמח אם תיצור איתי קשר, וכפי שנהגנו בעבר בבית מדרש זה, נחליף באחת הפרשות תפקידים: אתה תכתוב את הטור, ואני אתמודד עם עמדותיך מעמדת הטוקבקים (תוכל למצוא אותי בפייסבוק, או ב wg@netvision.net.il)
שבת שלום!
