רבני "צהר", לא תזיזו אותי לשוליים
יכול להיות שזו אמי הרוחנית, גומר הזונה, שלימדה אותי לחיות בכבוד בשוליים. ממנה למדתי לכבד את החירות שלי, ולא להירתע מהמחיר. לכן אני לא נבהלת כשמדירים אותי כיוון שאני אישה, או רפורמית, ולרוב שניהם. אולי בגלל כל אלה רציתי לבכות השבוע כש"צהר" הזכירו לי ולחבריי שאנחנו הכי בשוליים
האמא הרוחנית שלי היא זונה
לפני שנים רבות מאוד, כשהייתי ממש צעירה, בבוקר שבת של ראשית הקיץ חזרתי נסערת מבית הכנסת, ושאלתי את אמא שלי: "תגידי, כשקראתם לי רוחמה ידעתם שזה שם מקראי?" (לא. היא לא ידעה). "ואת יודעת שלאמא של רוחמה המקראית קראו 'גומר' והיא הייתה זונה?" (לא. היא לא ידעה, ונדמה היה לי שהיא לא שמחה לגלות).
סיפור מההפטרה
זו הייתה שבת "במדבר", ובבית הכנסת הפטירו בסיפורם המטלטל של הושע וגומר בת דבליים, אשתו הזונה של הנביא, שהיא גם אמה של רוחמה. גם עכשיו שבת "במדבר", ובבתי הכנסת יקראו שוב את הסיפור על המשפחה הרוחנית שלי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
גילוי אמי המקראית הסעיר אותי. הוא פתח בפניי עולם של צבעים ודמיונות, ונפשי נלפתה בסיפוריהן של נשים חזקות ועצובות; נשים שמבינות כי לפעמים צריך לשלם מחירים ממש כבדים תמורת הצלות ממש מועטות. נשים פרוּעוֹת-חוק החיות בסתר חומה ובשולי החברה. נשים של עוצמות, כאב ואופל.
הסיפור של הושע וגומר, אם התרחש במציאות, ארך שנים רבות: הושע הנביא קיבל מאלוהים משימה קשה לעיכול ולביצוע: (הושע א', ב'): "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים". והנמשל פשוט ומובן: "כי זונה תזנה הארץ מאחורי ה'". הושע נענה לאתגר, ונשא לאישה זונה הנושאת שם סמלי להחריד: "גומר בת דבליים".
אמא שהכל דשים בה
כשמדובר בהתגסגסויות מיזוגניות חכמי התלמוד אינם מתהדרים באיפוק, ועל כן, למען מי שלא הבין,
הם דנים ומציעים הסברים מפורטים למשמעות שמה של אמי (בבלי פסחים פז ע"א-ב): "גוֹמר - אמר רב: שהכל גומרים בה... דבליים - שמואל אמר: שמתוקה בפי הכל כדבלה. ורבי יוחנן אמר: שהכל דשים בה כדבלה".
אמא יקרה לי, תראי מה עשו לך. אין סוף לאכזריות. אני לא רוצה יותר. אין לי כוח לכעוס, אין טעם לכעס, אין על מי לכעוס. כזה היה העולם. הם בטח חייכו מתחת לזקן. את חושבת שהם חשבו שזה מצחיק? את חושבת שהם חשבו שהם חכמים גדולים? הם בלי ספק חשבו שראוי לכתוב את הפירושים האלה למען הדורות הבאים.
תגידי, את הרשית לעצמך להרגיש משהו באותן שנים ארוכות? את בכית כשהם קראו לך גומר? ואיפה אכסנת את הנשמה שלך כשהושע הפשיט אותך והשתולל עלייך ככה?
אין לי כבר כעס, אמא, אבל יש לי חשק לבכות.
יש לי גם אחים רוחניים
להושע וגומר נולדו שלושה ילדים, וכך זכיתי בשני אחים רוחניים: לאחי הבכור קראו "יזרעאל", שם שניתן לאות "כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל... והשבַּתי ממלכות בית ישראל". לי, הבת השנייה, קראו בתחילה "לא רוחמה", והוטל עלי לשאת את המסר האלוהי האופטימי "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל", ובאותה רוח תקווה נקרא אחי הקטן "לא עמי" ("כי אתם לא עמי", אם מישהו לא הבין...)
הימים חלפו ואנחנו, ילדיה של גומר, קיבלנו הוראה אלוהית אכזרית (הושע ב', ג'-ו'): " אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה. רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה".
לא-עמי ואני רבנו עם אמא כנדרש, ובתמורה זכינו להמתקת שם וגורל - שמותינו תוקנו ל"עמי" ול"רוחמה".
אמא שלנו שילמה את מחיר הפיוס
אלוהים, אבא-על ובן זוג נקמני, רצה להתפייס עם דור ההמשך. אנחנו צוונו לבחור בין אבא כל-יכול, לאמא מושפלת שהוצגה בפנינו עירום ועריה. אנחנו בגדנו באמא, ומעגל נוסף של פיוס אלוהי יצא לדרכו. עד הכעס הבא.
היא לא הסמל שלכם
בשמה של אמי ובשמן של הזונות שלמדתי לאהוב ולחמול, אני מבקשת שנפסיק להשתמש בביטויים
"הזניה" ו"זנות" כמשל ושנינה לבגידה. חיי הזונות הם חיים טרגיים של נשים שנדרשו לשלם את מחיר המוסר הכפול של הפטריארכיה; מצד אחד - גברים שליטים המתירים מעצמם כל רסן בעודם דורשים מנשים צניעות ונאמנות מוחלטת. מצד שני - גברים שליטים התובעים מנשים לספק את צרכיהם משולחי הרסן.
כל מה שגומר, אמי, רצתה - זה להביא אוכל הביתה. אולי היא גם רצתה מעט עצמאות כלכלית. אולי היא צמאה ללגימה מנקטר החירות הפטריארכלי, ואולי היא רק רצתה לחיות.
אמי, כזונות אחרות, הייתה אישה חכמה. היא הבינה את הצביעות הגברית של ימיה, וניצלה אותה לצרכיה. אין ספק שהיא שילמה מחיר מופקע ומופקר על תבונתה ועל יצר ההישרדות שלה. בנות החורין היחידות בעולם ההוא היו המכשפות והזונות, וכולן שילמו במחיר חייהן את מעט הדבש הטעום (כלשונה של רחל המשוררת).
אמא שלי היא לא סמל לבגידה, והיא בוודאי לא הסמל שלכם. גומר הייתה האמא הגדולה מהחלומות. הלוואי עליכם כזו אמא. עד היום מצפוני נוקפני ששיתפתי פעולה עם אלוהי הגברים, והצלתי עצמי במחיר בגידתי בה.
הקריאות שהצילו את גומר
שנים על גבי שנים מפטירים בבתי הכנסת בספר "הושע", ויהודים נאמנים שואלים ודורשים במצבו של הושע הנביא, ובמוסריות המשימה האלוהית שהוטלה עליו, ואם אמת הייתה או בדיה. הודות לאלה הגדולה ולמהפכה הפמיניסטית ניתנה לחברותיי ולי האפשרות להפך את הסיפור, ולדרוש בשלומה של אמא גומר.
אמא יקרה, לאחר אלפי שנות מוסר גברי, אנו זוכות להכיר לך תודה על אמהותך, על מאבקך לחיים ולחירות, ועל שגידלת אותנו למרות בגידותינו בך.
אני רגילה לתפקיד הזונה
יכול להיות שזו אמי הרוחנית שלימדה אותי לחיות בכבוד ובגאווה בשוליים. ממנה למדתי לכבד את החירות שלי, להגן עליה בכל כוחי - ולא להירתע ממחירים ומגינוי חברתי. ולכן אני לא נבהלת שמדירים אותי כיוון שאני אישה, או כיוון שאני רפורמית, ולרוב – כיוון שאני שניהם. אבל גומר לימדה אותי גם לא לוותר.
צהר צר מדי, וחצי נס בצוותא
אולי בגלל כל אלה רציתי לבכות השבוע כשלפתע הרגשתי שאני, חבריי וחברותיי לא רק בשוליים.
הסיפור מתחיל בהחלטה של "צוותא" – המרכז לתרבות מתקדמת (שהוקם על ידי "השומר הצעיר"), לקיים "תיקון ליל שבועות" בשיתוף ארגון רבני "צהר".
אלא שהצהר של רבני "צהר" פתוח רק לרבנים שהגדרתם הדתית נוחה לרבני "צהר", ועל כן הם התעקשו לא להזמין לתיקון רבות ורבנים ליבראליים.
ניחא רבני "צהר", אבל "צוותא"?! חילוניים למהדרין אלה קבלו את הדין הקובע שדת
אלא שאז קם ד"ר תומר פרסיקו, איש צדיק וחכם, שלא נתן להרגלים לבלבל לו את המוסר, וכבר בשנה שעברה ביטל את השתתפותו באירוע בגלל הדרת הרבות והרבנים הליבראליים. תומר המשיך במאבקו השנה, וחברים נוספים הצטרפו אליו: ד"ר רות קלדרון הודיעה שתבטל את השתתפותה אם אנחנו נודר ממנו. רינו צרור תמך במאבק, ומרצים נוספים הכריזו על ההחלטה כחרפה, ואיימו להדיר מהאירוע את רגליהם.
בסוף הושגה פשרה לא פשוטה: תינתן מסגרת זמן תחומה ומבודדת לרבנים (ורבות?) ליבראליים, מבלי שרבני "צהר" יידרשו חלילה לעמוד לצידם על אותה במה, ובוודאי לא לשוחח איתם. נו, שיהיה (כן, אם הייתי נדרשת להחליט, גם אני הייתי מקבלת השנה פשרה זו. אבל רק השנה).
זו לא הפשרה שגרמה לי לבכות
זה תומר פרסיקו, ורות קלדרון ורינו צרור ואחרים, שאינם מודרים ובחרו להיאבק נגד זריקתנו לשוליים. נדמה לי שזה רגע היסטורי, שזו הפעם הראשונה שנשמעת בישראל דרישה ברורה כל כך להעניק לתנועות הדתיות הליברליות חלק שווה בשיח הרוחני. אין לכם מושג כמה הסולידריות שלכם משמעותית. אין לכם מושג איך שהדמעות חנקו את גרוני (ונדמה לי שגם את גרונה של גומר).
תודה מיוחדת לך ד"ר תומר פרסיקו.
בשביל השמחה, ובשביל שנהיה ברורים
השבוע, בתפילת הסטודנטים ב"היברו יוניון קולג'", חגגנו עם עינבר בלוזר שלם, עם רייצ'ל בת הזוג שלה,
עם שני ילדיהן ועם הוריהן, את הצטרפותו של יהל-מנחם כילד שלישי למשפחה.
רבני "צהר" יקרים, חשוב לי שנהיה ברורים. תסתכלו בתמונה השמחה הזו - זה אנחנו בלי סייגים ובלי התנצלויות: אישה-רבה. לסבית.
אנחנו גאים בה, במשימתה הרוחנית ובמשפחתה. ידידי מ"צהר" ומ"צוותא", אנחנו יהודים. אנחנו דתיים. אנחנו רפורמים. אנחנו כאן ואין לנו תוכניות לזוז לשוליים. תתמודדו איתנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבת הבאה "אחת שמקווה לדעת. רחוק" תכתוב את הטור, ואני אגיב מעמדת הטוקבקים.
שבת שלום וחג שמח!
