צניעות היא אמצעי לפיתוי גברים
אישה מחונכת להיבהל מהתואר "מופקרת" - ולכבוש את יצרה על מנת לאפשר לייצרו של הגבר שלה לפרוח. וככל שאדם עסוק יותר בסוגיות של צניעות, כך הוא מגרה את עצמו יותר. מי שרוצה להכביר באיסורים מיניים, חייב להעצים את כוחו של הגרוי המיני. תשאלו את רב חסדא
בארץ ישראל לא קם העם היהודי
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" – זו הצהרת הפתיחה של מגילת העצמאות, העומדת בסתירה לאתוס היהודי ארוך השנים, לפיו: "במדבר קם העם היהודי, ובגלות עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". ואל יהא ההבדל קל בעינינו, שהרי תהום תרבותית פעורה בין אנשי "המדבר" לאנשי "הארץ".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת במדבר
למדבר תפקיד חשוב בעיצוב המורשת והתפיסה העצמית של היהודים. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה מתרחשים במדבר; התורה ניתנת במדבר, ונחתמת בערב הכניסה לארץ ישראל, ושמו של הספר הרביעי בחמשת חומשי התורה, הספר שבו נתחיל לקרא השבת, הוא "במדבר".
אדם צריך להיות מופקר כמדבר
באחד מהתיאורים החידתיים של מסעות בני ישראל במדבר, נכתב: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל..." (במדבר כ"א, י"ח-י"ט). חכמי התלמוד בוחרים לראות בתיאור זה של המסע המדברי משל לעולמו הפנימי של הלמדן: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות... - כיוון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה" (בבלי, מסכת נדרים נה, ע"א). המדרש מציע חשיבה פרדוכסלית, מוסר של היפוכים - אדם צריך לוותר על הכל, להפקיר את עצמו ואת צרכיו, בשביל לזכות במתנה הגדולה מכל: בתורה.
מופקרוּת מול שמרנות
מבחינה מילולית, "הפקר" הוא רכוש שאין עליו בעלות, בדיוק כמו אדמות המדבר. אדם ש"עושה עצמו הפקר", יכול להיות אדם שמוותר על הידע שצבר אודות עצמו ואודות העולם. אדם שחושף את עצמו לגוף ידע חדש, ומאפשר לו "לעשות בו כרצונו". ההצעה לראות בהפקר ובמופקרוּת חירות, פותחת את האופקים להתבוננות ביקורתית על השמרנות, ועל הנטייה לקיים את המוכר והידוע.
מופקרוּת מול צניעות
אל מול המופקרות ניצבת הצניעות. הפתיחות המוחלטת ללמידה חדשה מתעמתת עם היפוכה, עם הסגירות וההתכסות בפני העולם. על פי דימוי המדבר שראינו, הלמדן הראוי הוא הלמדן המופקר, זה שמוותר על ההגנות המקובלות, ומפנה את עצמו להתבוננות חדשה.
ומהי הצניעות?
מסורת מרתקת, גם אם קשה לעיכול, מציעה התבוננות חתרנית על רעיון הצניעות. בתלמוד הבבלי מובא שיעור בזוגיות שמעניק האמורא רב חסדא לשתי בנותיו:
"אמר רב חסדא לבנותיו: היו צנועות בפני הגברים שלכן; אל תאכלו לחם בפני הגברים שלכן, אל תאכלו ירק בלילה, אל תאכלו תמרים בלילה, אל תשתו שיכר בלילה, אל תעשו את הצרכים שלכן באותו המקום בו עושים את צרכיהם הגברים שלכן... אחזו מרגנית ביד אחת ו'כורא' ביד אחרת (לא ברור מה פירוש המילה 'כורא'). את המרגנית הראו להם ואת ה'כורא' אל תראו להם, עד שיצטערו ואז תראו להם" (בבלי שבת קמ ע"ב. מתורגם מארמית).
לשיטת רב חסדא, צניעות היא המפתח הנשי להצלחת הזוגיות. רשימת ההתנהגויות הצנועות שלו קונקרטית אך לא לגמרי מובנת. נראה לי שהצניעות שעליה מדבר רב חסדא היא הצנעת הפרשות הגוף. קירבה ואינטימיות זה יפה, אומר רב חסדא, אבל יש גבול.
אומר, וממליץ לבנותיו להקפיד ולהסתיר מהגברים שלהם את הסרקולציה של גופן – לא לאכול בפניהם ולא לעשות צרכים במקום שיהיה חשוף לעיניהם. באופן זה מסביר רש"י את המלצותיו של רב חסדא: מדוע לא לאכול לחם בפני הבעל? "פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו". ומדוע לא לאכול ירק בלילה? "מפני ריח הפה". ומה רע באכילת תמרים ושתיית שיכר בלילה? "משלשלים ומביאין לידי הפחה".
דווקא האישה היא המדבר
שהרי גופה של האישה קולט לתוכו את הגבר ומוציא מתוכו את הדור הבא. אילולא דמסתפינא מהאסוציאציות הלשוניות המבהילות, הייתי אומרת שמהותה של האישה "פרוצה כמדבר". התרבות הגברית המבוהלת מהבדל זה שבין גבר לאישה, מיוצגת על ידי רב חסדא, המבקש להצניע את הפרצות בגופן של בנותיו, ולעודד אותן לשדר לגברים שלהן: אנחנו תמות וסגורות, ארוזות כמתנות. אנחנו צנועות. אנחנו לא אוכלות ולא מפרישות.
מאז ועד היום נשים מחונכות להפגין בפני גברים את "צניעותן", ולהתהדר בכך שהן כמעט לא אוכלות, ובוודאי שלא...
אבל מהי ה"מרגנית" ומהי ה"כורא"?
ההנחייה האחרונה של רב חסדא חידתית מכולן, ורש"י בוחר להציע לה תוכן מיני מפורש: "כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש (לקיום יחסי מין), ואוחז הדדיים בידו אחת והאחרת עד 'אותו מקום', הדדיין המציאו לו שתתרבה תאוותו, ו'מקום תשמיש' אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, ואחר כך הראי לו". אז "כורא" הוא איבר המין, והמרגנית הם השדיים. ורב חסדא, לפי פרשנות זו, מציע לבנותיו הצעה מפורשת ל"משחק מקדים".
צניעות היא פתיינות
אין לטעות בדבריו של רב חסדא. כשהוא מציע לבנותיו להיות צנועות, הוא מלמד אותן איך לפתות. מקובל לראות בחינוך הנשים לצניעות תריס והגנה בפני הפיתוי המיני, אבל רב חסדא מסביר שההיפך הוא הנכון – הצניעות אמנם סוגרת אותן מהעולם, אך היא יוצרת סקרנות וגירוי כלפיהן. הצניעות היא אמצעי לפיתוי הגברים ולא לריסונם.
הרכבת הקלה והחסיד הכבד
בתקופה האחרונה אני שמה לב לתופעה חדשה (ועדיין שולית) בהתנהלות גברים חרדים ברכבת הקלה בירושלים. כבר התרגלנו לכך שחלקם קמים ברגע שאנו
מתיישבות לידם. התרגלנו למבוכה, לעלבון ולשיחות הפנימיות שאנחנו מנהלות עם עצמנו (אם אתיישב הוא יקום וזה לא נעים... אבל מצד שני, למה שאני אמשיך לעמוד, שיעמוד הוא... ואולי הוא מהחרדים שמוכנים לשבת ליד אישה... ובעצם למה זו בעיה שלי...)
אבל בתקופה האחרונה אני נחשפת לחרדים שנכנסים לרכבת ומיד נעמדים בקדמת הקרון הראשון, מפנים את הגב לנוסעים ומצמידים את פניהם לעבר הנהג או לדופן התא. לא די להם בכך שלא ישבו ליד נשים, הם אוסרים על עצמם לראות נשים.
ישבתי (במרחק כיסא פנוי) מבחור מאוד צעיר, ולפי לבושו - מאוד חרדי, שלא הסיר את עיניו מרצפת הרכבת. כאב לי כשדמיינתי את המלחמות הפנימיות שהוא מנהל. רציתי לומר לו: "ילד, כולה כמה נשים בגילאים של אמא וסבתא שלך, ואולי גם שתי סטודנטיות צעירות שממש לא עסוקות בך... מה הכניסו לראש הצעיר והמיוסר שלך? חבל עליך. תשחרר".
כמה שעות לפני חוויית הרכבת לימדתי את הדברים שאמר רב חסדא לבנותיו, ואומללותו של הצעיר העמיקה את הבנתי בדבריו – צניעות היא באמת פתיינות. ככל שאדם עסוק יותר בסוגיות של צניעות, כך הוא מגרה את עצמו יותר. ככל שגדלים האיסורים, גדלה האמונה בנחיצותם. מי שרוצה להכביר באיסורים מיניים, חייב להעצים את כוחו של הגרוי המיני. הנער הצעיר באמת התמודד עם שדות ורוחות ברכבת.
ובחזרה למופקרות המדבר
דימוי המדבר מעודד את הלמדנים להעז ולפתוח את עצמם להתנסויות חדשות. החכמים הזוממים לעצמם נועזות ופריצות דרך, ביקשו ללמדנו שגבר מופקר יכבוש יעדים חדשים, אבל אישה מופקרת?!
אישה מחונכת להיבהל מהתואר "מופקרת" שכן עליה להיות צנועה. לא מתפתה, לא פורצת דרכים ולא משתנה. גבר יוצר ומופקר אמור לשוב מדי כיבוש אל ביתו, שם תצפה לו אישה הכובשת את יצרה על מנת לאפשר לייצרו לפרוח.
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. זוכרים את פרשת הקללות של השבוע שעבר? על כאב הקללות ועל היכולת להתעלות מעבר להן, כתב איתמר אשי תפילה נועגת ללב. אתם מוזמנים להצטרף לתפילתו:
ל"ג בעומר תשע"ד
"יהי רצון מלפניך ומלפנינו
אנחנו הנמצאים כאן היום
שנזכה להתעבר בתובנות ובתורות שלמדנו יחדיו ולהפוך אותן לתורת חיים מתחדשת שתשפיע ותאיר על חיינו בעתיד.
מבקש לחקוק ולנצור ולשמר את הכאן והעכשיו שלנו. את האכפתיות, האמפטיה והרגישות שקיימים פה גם לזמנים בהם אש
המדורות תפחת.
יהי רצון מלפניך שכל הקללות הקשות, הנוראות והמשוגעות שקראנו בשבת יישרפו באש האהבה לתורה ולאנושות. ושנזכה לחיות פה בארץ ישראל ולגדל את עצמינו ואת צאצאינו בשלום ובשמחה ומתוך משמעות, וגם אם תהיה רק לשעתה".
אמן.
2. אני מודה לתלמידות בתוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בחברתן הטובה והחכמה למדתי השבוע את דברי רב חסדא לבנותיו.
שבת שלום.
