ההלכה היא לא נוסחה מתמטית
אדם יכול להעביר את כל הפירות שלו דרך החלון הביתה, כדי שלא יתחייבו במעשרות. הוא יכול למכור את בהמתו לגוי כדי לא לתת את הבכור הנולד לה לכהן. הוא יכול לגבות ריבית שנאסרה בתורה על ידי "היתר עיסקה", ולהחזיק חמץ בפסח אם הוא מוכר אותו. פסיקת הלכה מחייבת בירור מדוקדק של השאלה מה רצתה התורה לומר
המצווה החברתית של שמיטת כספים
בעוד כחודש, בסופה של שנת השמיטה, ביום האחרון של חודש אלול תחול שמיטת כספים. שמיטת כספים היא המצווה לשמוט את כלל החובות ולשכוח מהם: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו... כי קרא שמיטה לה'". לשחרר את החייבים מעול התשלומים, ואולי לאפשר להם פתיחת דף חדש.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
התורה לא ביארה מפורשות את הטעם למצווה הזו, אך מן ההקשר ניתן ללמוד על השאיפה למיגור העוני
כל שמיטת הכספים מתחילה מאנשים טובים שנתנו הזדמנות ראשונה לאחרים, הסכימו לתת סכום בסיסי לפתיחת עסק ותמכו בניסיון לגדול. אם הם לא קיימים - אין שמיטת כספים. האנשים הטובים הללו מתבקשים להיות עוד יותר טובים, ולזנוח את הגבייה של החוב.
התורה מבינה שרוב האנשים פשוט לא ילוו. אמנם יש מצוות עשה ברורה להלוות כספים (ספר המצוות לרמב"ם, מצווה קצז), וככל מצווה גם לה יש גדרים. אבל מדובר במצווה המסורה להחלטתו הנדיבה של המלווה.
התורה בחרה להתמודד עם הקושי הזה בדרך של אזהרה: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו..." התורה מזהירה אותנו שנמשיך להלוות כרגיל על אף השמיטה הצפויה.
התנהגות חברתית ריאלית אך לא הומאנית - מה עושים?
התורה צפתה שזה מה שיתרחש. יום הגיע, והלל הזקן "ראה שנמנעו העם מלהלוות". הקושי להלוות הוא אמיתי. לקראת שנת השמיטה החשש ממחסור גובר, ועבור איש אין זה זמן ראוי לחלק כספים. "החכם עיניו בראשו" (קוהלת ב', י"ד) ו"אוגר בקיץ בן משכיל" (משלי י', ה'). מן הצד השני, לא ניתן לתת לקיפאון בהלוואות להיוותר כמצב הטבעי. הלוואות הן הדם הזורם בעורקי השוק, ובעיות תזרימיות הן חסם שוק שמשמעותו הרה אסון.
תקנת פרוזבול
הלל הזקן מחליט לעשות מעשה ולתקן "פרוזבול". שטר הפרוזבול גורם לכך שלמרות השמיטה, את החובות יהיו
חייבים להחזיר. דבריו של הלל הזקן נשמעים מאוד חדשניים. כיצד ניתן להחליט בהינף רעיון למחוק מצווה שלמה מן התורה? התשובה היא שהלל לא מחק מצווה, אלא מצא את האפשרות להשתמש במסלול חריגים קיים.
המשנה במסכת שביעית קובעת שהשביעית אינה משמטת את כלל החובות. הכל תלוי באופי החוב. כך למשל, הקפת החנות אינה משמטת. זה איננו חוב בגין הלוואה, כאן מדובר על תמורה. שכר שכיר אינו משמט באותה מידה.
בקטגוריה אחרת ישנם חובות נוספים שאינם משמטים, כדוגמת קנסות בגין עבירות: מפתה, מוציא שם רע וכדומה. חוב אחר שאינו נשמט הוא "המוסר שטרותיו לבית דין" (משנה שביעית פ"י). כאשר אדם מפעיל את גלגלי מערכת הגבייה ומעביר לבית הדין את האחריות לגביית חובותיו מן הלווה, אנו רואים בחוב כ"גבוי". חזקה על בית הדין שהממון יגיע לבעליו. ברגע העברת הנטל למערכת הגבייה, נגדע ההקשר המקורי ונפסק הקשר האישי בין הצדדים כלווה ומלווה. מכאן ואילך הופך החוב ל"'פסק דין" שיש לבצע.
הלל לא עבד עם טיפקס ולא עשה delete למצווה שלמה מן התורה. הוא פשוט זיהה את החריג של "המוסר שטרותיו לבית דין" כאפשרות לסטארט-אפ. הלל סבר שניתן לדרוש מכל אחד לקחת שטר ולציין שהוא מעביר באמצעותו את כלל החובות של החייבים לו לגבייה באמצעות בית הדין. מכאן ואילך החובות לא יישמטו.
מהי הלכה?
מנקודת המבט הזו הרעיון של הלל הוא אמנם קצת מתחכם אבל איננו אלא ניצול של אפשרות חוקית
ולגיטימית מן הבחינה ההלכתית. אדם יכול להעביר את כל הפירות שלו דרך החלון הביתה, כדי שלא יתחייבו במעשרות מפני ש"לא ראו את פני הבית". אדם יכול למכור את בהמתו לגוי כדי לא להתחייב לתת את הבכור הנולד לה לכהן. אדם יכול לגבות ריבית האסורה מן התורה על ידי "היתר עיסקה", ולהחזיק חמץ בפסח אם הוא מוכר את החמץ.
לא כל האפשרויות דומות ולא כל המסלולים מבוססים על אותה טכניקה הלכתית. אבל המשותף לכולן הוא שאדם יכול להתייחס אל ההלכה כאל "מס" שיש לשלם. וממש כמו במערכת המס - עניין שכולנו מבינים את חשיבותו, מבינים שהוא נחוץ והכרחי לקיומה של המדינה, אבל איננו שמחים לרוץ ולשלמו.
על מנת למנוע את "נזקי" המס אנחנו פונים לרואה חשבון, ובדרך לגיטימית וחוקית לגמרי חומקים ככל שניתן מתשלום המס החשוב הזה. יש לזה אפילו שם: "תכנון מס". בהקבלה, גם בהלכה יש אפשרות ל"תכנון הלכה". אפשר לתכנן מצוין את ההלכה כך שהיא תפגע בנו כמה שפחות.
מהי באמת "הלכה"?
הגמרא מקשה: כיצד יכול היה הלל לתקן תקנה המבטלת מצווה מפורשת מן התורה? ומבארת שכיוון ששמיטה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן, אין מדובר בביטול מצווה ממש. ולכן, ניתן לכתוב פרוזבול ובאמצעותו לגבות את כלל החובות "כאילו" שאין שמיטת כספים בתורה (גיטין לו, א).
השאלה בגמרא מפתיעה, והתשובה עוד יותר. השאלה מפתיעה מפני שהלל לא ביטל, אלא רק הצביע על הכביש העוקף. והתשובה מפתיעה מפני שלא ברור מדוע אי אפשר לומר בפשטות שהלל לא ביטל מצווה, או לפחות להשיב שהוא יכול מפני שהוא מגדיר את החובות ככאלה שאינם נשמטים?
אפשר לומר שמה שהטריד את האמוראים הוא התוצאה, ולא הדרך. האמוראים היו מוטרדים מכך שלמעשה לא ייוותר כל זכר לעיקרון ולרעיון המיוחד שהתורה דיברה עליו. באמצעים מתוחכמים ובטכנולוגיה מתקדמת אפשר להפוך את השבת ליום חול. בעוד תקופה הכל יפעל מכוח המחשבה בלי מגע יד אדם, וכך יהיה ניתן לפעול בשבת כביום חול. גם אם הטכניקה תהיה הלכתית, התוצאה היא קושייה גדולה על התפיסה שהתורה מתקנת עולם. היא קושייה על מהותה של ההלכה. האם ההלכה היא מערכת של כללים פורמליים - או שמא יש בה אמירה ערכית, חינוכית ומעצבת.
תמיהתה של הגמרא בעיניי היא הנקודה החשובה בדיון, מפני שעיקרה הוא להציב סימן שאלה אל מול הטכנאים שסבורים שההלכה היא נוסחה מתמטית, או אפליקציה בסמרטפון. אל מול מי שסבור שאפשר להשיג הלכה בכספומט הקרוב, וגם לבחור מראש את התוצאה הרצויה. ההלכה היא מורכבת, וכדי להגיע לתשובה הלכתית נקודתית, פעמים רבות צריך לקחת בחשבון לא רק נתונים יבשים. זה ככל הנוגע לצרכני ההלכה.
צריך גם להיזהר מלהורות הלכה מן הצד הפורמלי. פסיקת הלכה מחייבת את בחינת ההלכה לעומקה; ירידה לשורשי הסוגיה ובירור מדוקדק של השאלה מה רצתה התורה לומר. יש בהלכה גם פן פורמלי, אבל יש בה גם פן חיוני ומעצב. סוד המעבר בין שני המוטיבים הללו בעולם התורה וההלכה הוא מלאכת מחשבת, והוא הכלי היסודי ביותר בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.
