הם קראו להן זונות, אנחנו קוראים להן גיבורות
דוד המלך הוא צאצא של תמר - האישה שהמקרא מכנה "זונה". הסִפרות העתיקה שלנו עמוסה בסיפורי זונות היוצרים יחד סטריאוטיפ, תמונה שהיא בליל של מציאות ופנטזיה גברית. הזונה הגדולה מהסיפורים לא נסחרת על ידי גברים, אלא סוחרת בהם. זו הסיבה שנביאי הזעם שנאו אותן כל כך
המקצוע העתיק בעולם?
זנוּת איננה מקצוע, ובכל מקרה היא לא העיסוק העתיק ביותר בעולם, אם כי בהחלט מדובר בעיסוק קדום וכואב. סיפור הזנוּת המקראי הראשון מופיע בעומק ספר בראשית, והוא סיפורה של אישה אמיצה שכמעט שלא היו לה אפשרויות, אבל היא השכילה להבין את המרחק העצום שבין "כמעט" ל"בכלל לא", והיא עשתה למען עצמה את הנראה בלתי אפשרי. היא בחרה בזנוּת וילדה מלוּכה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
תקציר הפרקים הקודמים
יהודה נושא לאישה את בת שוע הכנעני, וממנה נולדים לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. יהודה מחתן את ער בכורו עם תמר, ולהבנתו המאוחרת, כאן התחילו צרותיו. אלוהים לא אהב את ער והוא הרגו בטרם הביא צאצאים לעולם, אלא שאלוהים לא שיתף את יהודה בסיבה למות בנו, והחשד שתמר אישה קטלנית מתחיל לדבוק בה.
אישה קטלנית או בעל חוטא?
קטלנית או לא – יש לייבם את תמר, וכך ניתן לה אונן, בנו השני של יהודה. גם הבן השני לא צדיק ואיננו רוצה לתרום זרע לאחיו המת, ועל כן הוא עושה את הפעולה שזכתה להיקרא לעולם על שמו.
ותמר? בשלב זה יהודה מרגיש שזכה להוכחה לכך שבניו הם צדיקים שהסתבכו עם אישה קטלנית.
לבנו השלישי של יהודה קוראים "שלה", כאילו ביקש אלוהים להזהיר אותו שלא יעשה שטויות, וייתן לתמר את שלה. אבל יהודה עיקש באמונתו העיוורת בבניו, ובשקרים הוא דוחה את תמר ומונע ממנה את שלה.
נדחקת לתפקיד הזונה
לתמר מגיע גבר וזרע מהמשפחה, ומשהיא לא זוכה בכך היא מתחפשת לזונה (שהרי יודעת צדיקה נפש אבי בעלה...). יהודה נלכד בקלות בפח והוא כרע נפל בין רגליה של תמר.
ובסוף?
תמר הרתה. יהודה רצה לשרוף אותה (שהרי לגבר ממש מותר ללכת לזונה, אבל לאישה ממש אסור להיות זונה), ואז היא גילתה לו שהוא היה חייב לה זרע והוא גם תרם אותו. יהודה ויתר ולא הרג אותה, שהרי צריך סוף טוב לסיפור הזנייה.
משיח בן?
שנים יעברו ולפרץ יוולדו ילדים, אחד מצאצאיו יהיה בועז שיישא לאשה את רות המואבייה, ובחלוף עוד שלושה דורות, יביא לעולם הזיווג בין בן-הזונה למואבייה את המלך דוד.
ועל מקרים אלה ודומיהם קבעו חכמים: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" והוסיפו וקבעו (פסיקתא זוטרתא, בלק): "מלכותם של ישראל עתידה להיות ככל מלכי האדמה" – הנה כי כן, מואבייה ובן זונה.
מחווה לזונות שלנו
בראשית הסיפור מכונה תמר "זונה", ובהמשכו, כשיהודה שולח לחפשה, היא מכונה "קדֵשה". יש הטוענים שקדֵשה היא אישה המתפקדת כזונה בפולחנים דתיים, לעומת הזונה המנוצלת במערכת ה"חילונית". אולם חילופי הלשון בסיפור זה עצמו, יכולים ללמד שהמונחים "קדֵשה" ו"זונה" כבר משמשים בתורה בערבוביה.
הסִפרות העתיקה שלנו עמוסה בסיפורי זונות היוצרים יחד סטריאוטיפ, תמונה שהיא בליל של מציאות ופנטזיה גברית. סיפורים אלה מעידים כמובן לא על חיי הזונות עצמן, אלא על הדימוי שלהן בעיני יוצרי התרבות.
פרשת השבוע היא הפרשה של תמר, ואני רוצה לכבדה ולהציע מחווה ספרותית קצרה לזונות העבר שלנו. אני מבינה שאני ממולכדת, שכן הדרך היחידה שיש בפני לספר את סיפורי הזונות היא על ידי שימוש באופן שבו תיארו אותן הגברים שניצלו אותן, סחרו בהן ולבסוף נקמו בהן את נקמתם.
אנסה לצעוד בין הטיפות, ולחלץ את הסיפור הנשי מתוך המילים של הגברים שהתבוננו בהן בקנאה, בשנאה, בהערכה ובבושה. הנה הוא לפנינו, המבט של הזונות, מאפיין מרכזי של סיפורי הזונות במקורות.
עיניים שלי
הראייה מוזכרת פעמים רבות בסיפורה של תמר, הממתינה כזונה ליהודה במקום ששמו הסמלי הוא "פתח עיניים". ואכן בסיפור זה תמר היא הרואה ויהודה העיוור. הוא הולך בעקבות יצרו, והיא – בתבונתה וייאושה.
היא רואה ומבינה את חולשתו, ומשום כך יודעת בוודאות שיבוא אליה. והיא גם יודעת שהוא יסכים להשאיר אפילו את סימניו הפרטיים ביותר בידיה. היא יודעת גם שהיא מסתכנת, היא יודעת שהיא עלולה למות, והיא יודעת שזה הסיכוי היחיד שיש לה.
רואות ללבב
העיניים הרואות ללבב הן מהמאפיינים החזקים של סיפורי הזונות. רחב יודעת שבני ישראל ירשו את הארץ, ותבונתה כה מרשימה את המרגלים עד שהם אינם ממשיכים בפעולת הריגול לאחר השיחה איתה.
על אלישע בן אבויה, התלמיד החכם שיצא לתרבות רעה, מסופר שמיד עם התפקרותו הלך לזונה (חגיגה ט"ו, א'): "יצא ומצא זונה. תבעה (לקיום יחסי מין). אמרה לו הזונה: האם אינך אלישע בן אבויה? עקר אלישע צנון מהערוגה בשבת ונתן לה. אמרה: אחר הוא".
מאותו רגע ואילך מכונה בן אבויה "אחר". הזונה ראתה ללבו של אלישע. היא זיהתה את האדם ואת התהליך שהוא עבר, והיא גם שהצביעה עליו ונתנה שם לחוויית חייו: "אחר הוא".
רואה בנפיחה
סיפור זונות תלמודי אחר, וולגרי במיוחד (עבודה זרה יז ע"א), מספר על "אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע (בן דורדיא) שיש זונה אחת בכרכי הים, והייתה נוטלת כיס דינרים בשכרה. נטל כיס דינרים והלך... בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה".
התמכרותו של בן דורדיא לזונות מלמדת על השפל שבו נתונים חייו. והנה, דווקא כשהוא נפגש עם "זונה יוקרתית", וכאילו יכול לזכות באשליה של "זנות נקייה ואקסקלוסיבית", מתרחשת תקלה מקצועית מביכה שאיננה מאפשרת לאשליית הניקיון להוסיף דבר בחייו של בן דורדיא. גם בפעם זו הזונה תראה ללבב, תבין ותפרש את הסיטואציה. לה אין ספק ש"התקלה המקצועית" שלה, מעידה על הסירחון שלו. ובדיוק כמו בסיפור אלישע בן אבויה, גם כאן הזונה היא זו שאומרת את האמת לנוכח הגבר המתאמץ לכסות בצעיף את פניו.
רואות את האמת העירומה
רחב גרה בחומות העיר, ותמר יושבת בפתח עיניים. הזונות (הספרותיות) חיות בשטחי הספר של התרבות – מחוץ לשליטתו של הגבר האחד, אך בקירבה מספקת לגברים הצורכים את גופן.
הצבת הזונה בנקודת התצפית של מי שרואה גברים רבים במערומיהם, בחולשותיהם ובתאוותיהם, שמספקת את צרכי כל הגברים אבל לא קשורה לאיש, מציעה לה את תפקיד תרבותי מפתיע, תפקיד של אשת האמת, של מי שעיניה ופיה שווים, של זו שרואה ומבינה ואין לה סיבה מספיק טובה לשתוק.
מי מפחד מהזונות?
את שיאה של השנאה והנקמה בזונות, פורש במילים רעות לתפארת הנביא יחזקאל (ומפורסם וקשה במיוחד הוא פרק ט"ז). האלימות נגד הזונות, כפי שהוא מציע אותה, קשורה גם היא לסוגיית העיניים הרואות את העירום הגברי.
זונה היא אישה המשרתת תמורת תשלום גברים רבים, ואיננה מחויבת לגבר אחד. משום כך היא (זו הספרותית, לא הזונות מהמציאות) פיצחה וניצחה את השיטה. היא מצהירה על עצמה שאין היא מוכנה לכפוף ראש בפני תכתיביה הצבועים של הפטריארכיה; אין לה עניין בצניעות, ואין לה צורך בהגנה גברית.
הזונה הגדולה מהסיפורים לא נסחרת על ידי גברים, אלא סוחרת בהם. היא זיהתה את העקב-אכילס שלהם, ומשתמשת בגילוי זה לטובתה. אישה נורמטיבית צריכה לדאוג כל העת לשבט של אביה ולשבט של בעלה. רק לרחב מותר לדאוג למי שהיא באמת רוצה. בדיוק בגלל זה שונא יחזקאל את הזונות. ובדיוק בגלל זה אני מצדיעה השבת לגבורתן ולכאבן.
שלא נדע עוד כאבים והחפצות, ואם לא נדע ניצול גם לא נדע זונות.
לכבוד רבנינו המתעמרים בעצי האשוח ובסמלי חג המולד
פעמים רבות שואלות אותי חברותיי ב"בית המדרש של הטוקבקים", למה את תמיד נגד היהדות? ואני שבה ואומרת: חברות יקרות, אני ממש לא נגד, אני לגמרי בעד – אני בעד יהדות הפתוחה לדתות אחרות, אני בעד האפשרות לחגוג יחד את החגים שלנו, אני בעד התעקשות לכבד דתות אחרות, בדיוק כפי שאנו מצפים שיכבדו את דתנו.
אני בעד חג חנוכה שמח, חג מולד שמח. שירבו שמחות בעולמנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר פתח אבי, טורונטו (טוקבק מספר 17) שרשור חשוב בסוגיית "ואהבת לרעך כמוך", וכך כתב: "'ואהבת לרעך כמוך' היא סיסמה, ותו לא. לאהוב מישהו אחר, זר, כמו שאתה אוהב את עצמך, זו אובססיה חולנית (ואני לא מדבר על אהבת צאצאים שהם בשר מבשרך).
"אדם שפוי הוא אסרטיבי עם זרים, רואה את האינטרס של עצמו קודם לאחר. לכן נוצרו חוקי שוויון , כדי ללמוד להגביל את האהבה העצמית עד לגבול רמיסת אינטרס הזולת כדי לשמור על האינטרס האישי. זה מה שמאפיין חברת אנשים. אבל, באינסטינקט הטבעי של האדם, הוא דואג לעצמו קודם לאחרים - יען כי אוהב את עצמו יותר מאשר את רעהו. וכל השאר, סיסמאות יפות למשמע, אך ממש לא ישימות".
אבי יקר, אני מבינה את דבריך, ובנוסף להצעות האחרות שהועלו בין המגיבות/ים אני רוצה להעלות גם את האפשרות ש"ואהבת לרעך כמוך" לא מדבר דווקא על כמות האהבה, אלא על סיבתה. אהוב את רעתך או רעך כיוון שהוא כמוך. כלומר הסיבה לאהבת חווה ואדם, הוא השוויון היסודי בין כולנו. ההבנה שכולנו בדיוק אותו דבר, וכולנו יכולים להגיע לאותם מקומות, והעולם לא מחולק לטובים ורעים, עליונים או נחותים, זונות או בני מלכים.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
