נוגעת במוות: ורד אסף, שוטפת גופות
אם לשישה שגדלה בשכונת מצוקה, פוגשת ברבנית מקומית בעיירה ירוחם - וביחד הן מתגייסות בהתנדבות להכנת גופות לקבורה. עכשיו עשו על ורד אסף סרט, אבל המציאות עדיין עולה על כל דמיון. "כולם רצים, עושים, משיגים, מרוויחים. אבל בסוף כולם נוסעים באותו הרכב השחור לאותו המקום. מה שאדם לוקח זה רק את השם הטוב שלו"
מה מוביל אמא לשישה, העובדת עם ילדים בסיכון בירוחם – להפוך לשוטפת גופות? ורד אסף נעה כל חייה בין האור לחושך, בין המצוקה לתקווה – והחליטה לתעד את העבודה שלקחה על עצמה, בהתנדבות מלאה אגב, בסרט קצר שמוצג בימים אלה בפסטיבל "דוקאביב נגב".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
החיים חזקים יותר מכל תסריט, והחיים של ורד אסף נעים בין צילומי שחור-לבן לצבע פסיכדלי. היא נולדה בשיכון ד' בבאר שבע, גדלה בין פשע וסמים ("רצחו את דוד שלי ואשתו"), והפכה - אולי נגד כל הסיכויים - לסיפור הצלחה בעיירה הדרומית ירוחם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- נר חנוכה - עם הנכדים היהודים של טראמפ
- סאלטה בכיכר השבת: קפוארה עם ציצית
- מצלב הקרס - עד לקבר יוסף: "זה נצחון האור על החושך"
אסף שאוחזת בתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ולימודים במכון מנדל למנהיגות, מגדלת שישה ילדים והספיקה לחזור בתשובה. מפגש עם רבנית מקומית בשם שמרית אוחנה הוליד עמותת חסד המסייעת לילדים בסיכון, קשישים, שלום בית ומה לא. ואז הגיעה הפנייה מרבי יעיש הקברן.
"הוא אמר לנו שהוא זקוק לנשים שירחצו את הנפטרות, לאחר שהנשים שתמיד היו עושות את זה התבגרו, ופשוט כבר לא יכלו פיזית לעמוד בזה", אסף מספרת. "הרבנית הסתכלה עלי ואני עליה. אמרתי: אנחנו לא שוללים, בואו נראה במה מדובר. הזמינו אותנו לראות, לעמוד מהצד.
"כשנפטרה מישהי קראו גם לי וגם לרבנית. פגשנו שלוש נשים מבוגרות, אחת מהן בקושי עומדת על הרגליים, שבידיים רועדות רוחצות, הופכות ומרימות את גופות הנשים הנפטרות. אף אחת מהן לא באמת מסוגלת לסחוב ולהרים גופה. אצלנו זה מקום קטן. אין מנופים, הכל בידיים. בקיצור, מהר מאוד הבנו שאנחנו לא באמת יכולות לעמוד מהצד ולתת להן להתאמץ ככה, ואז התחלנו לעבוד איתן.
"לא אשכח את היום הזה בחיים שלי. אי אפשר. הנפטרת הייתה מישהי שהכרתי אותה, כי עבדתי גם עם קשישים. עד היום, כל קשישה שמגיעה - הלב שלי נצבט. המציאות היא שפשוט לא הייתה לנו ברירה. אי אפשר היה לעמוד מנגד".
מראות לא פשוטים
היום מחזיקות אסף והרבנית אוחנה במערך של מתנדבות העוסקות בטהרת המת לנשים הנפטרות, עיסוק הנחשב למצווה גדולה. "בהתחלה לא ידענו מה עושים ואלו תפילות אומרים, ולאט-לאט נכנסנו לזה. היום אנחנו רק נשים צעירות. צריך בכל פעם שלוש-ארבע נשים, וכבר 10 שנים אני שם, ורואה דברים לא פשוטים.
"רק לפני חודש רחצתי תינוקת בת יומה, ואני רוחצת אותה ובוכה בלתי הפסקה. מרימה את העיניים למעלה, ומדמיינת שאני רוחצת אותה באמבטיה עם הסבון שלה... והנה אני רוחצת אותה על כזה משטח קר ומנוכר. יש דברים שהם לא פשוטים, אבל אם לא אנחנו - לא חושבת שיש מי שיעשה את זה, וגם בזה צריך לטפל.
"מצד שני, יש אנשים שאני הזיכרון שלהם למה שאיבדו. יכולה להבין מישהי שאומרת לי, 'כשאני רואה אותך, אני נזכרת שאת זו שנגעת בה אחרונה'. ויש מי שאומרים תודה, ומתנחמים בזה אחרי שאני מטפלת בגופה. אני מכניסה את המשפחה הגרעינית לחדר, הם נפרדים, מחבקים כל אחד לוקח את זה למקום האישי שלו".
הצדדים האפלים של החיים
ואז הגיע הרעיון ליצור סרט, "על החיים ועל המוות". "אני אגיד לך למה, אנחנו חשופים כל הזמן להרבה מאוד מצבים לא פשוטים. אישית בעבודתי אני חשופה לכל כך הרבה עוולות חברתיות - ויחד עם זה, ההתגייסות של אנשים האחד עבור השני, הנתינה, החסד, אלה דברים שהם נר לרגלנו. הרבה פעמים השיח המוקצן והטרגדיות תופסות את הבמה, ואני רציתי שגם כאשר אנשים חווים דברים לא פשוטים בחייהם, הם יזכרו לשמור על שמחה ואופטימיות, ויזכרו לעשות טוב בעולם הזה. רצינו להכניס קצת לפרופורציות".
אסף בוחרת באומץ לגעת גם בצדדים אפלים של החיים. המצלמה שמלווה אותה עוברת בקלילות כמעט בלתי נתפסת מרחיצת הגופות בבית העלמין, לביתה העליז עם ילדיה הקטנים. לסיפורים על ילדות לא פשוטה בשיכון ד' בבאר שבע, ומשם בחזרה אל הסבתא והחום המשפחתי.
"הדברים הלא פשוטים שאני עושה כיום, הם תוצאה של דברים לא פשוטים שחוויתי, שחישלו וחיסנו אותי. אלמלא המשפחה הגרעינית שלי, אני חושבת שהייתי היום במקום אחר. בחדר המדרגות הייתי מדלגת מעל נרקומנים. תוך כדי משחק בחצר מצאתי גופה של נרקומן בחדר של בלוני הגז בבניין. גם המצב בבית היה קשה: חובות ועיקולים. אבל תמיד הייתה שמחה, אהבה וגבולות ברורים. היו לי את אמא וסבתא כדמויות לחיקוי, וכיום אני אומרת שיש דברים שלא צריך בשבילם כסף".
כך נראית העיירה שלי
את הסרט ליוותה לאורך כל הדרך מיטל אבוקסיס, במסגרת "מראות - פרויקט ירוחמי", המלווה אנשים מקומיים בהפקת סרט דוקו על חייהם: "הרעיון הוא שאנשים מתוך המקום יוצרים את המבט שלהם", אבוקסיס אומרת. "היה לנו מאוד חשוב שלא יבואו אנשים מבחוץ, ויגידו להם איך היא נראית העיירה שלהם. רצינו להראות את מה שאף אחד לא באמת יכול להראות, אלא רק מי שחי פה. ורד הגיע לבד לסדנה, ואמרה: יש לי עמותת חסד, ואני גם שוטפת גופות".
שזה בטח הדליק אתכם.
אבוקסיס צוחקת בתגובה. "אכן, היא שמה את זה על השולחן בדקה הראשונה. צריך כל הזמן לחשוב איך זה עובר, איך לא נותנים לזה להאפיל על כל החיים שלה. הייתה פה עבודה מאוד מדויקת. בואי נגיד שאם לא היו מגבלות דתיות - היינו חושפים יותר, אבל המוקד זה החיים של היוצרת, והיא זו שמחליטה איך זה יראה. אמרנו בואי נצלם כאילו גופה, אבל ורד אמרה: לא. היא מחליטה מהם הגבולות, זה הסרט שלה".
המתים נוכחים מאוד בסרט של אסף. למעשה, כבר בתחילתו מלווה אותה המצלמה אל החלק הדומם של העיירה הקטנה, אל בית העלמין, שם תחת המראה המדברי והאור המסנוור עומדות שורות-שורות של מצבות - ובניהן אישה אחת, חיה, שמלווה את התושבות החדשות של המקום בדרכן האחרונה.
אנחנו מנתקים את עצמנו במקומות האלה של המוות.
"זה נכון", אומרת אסף. "מצד שני, המפגש הזה עבורי מכניס לפרופורציות. כולם רצים, עושים, משיגים, מרוויחים. אבל בסוף כולם נוסעים באותו הרכב השחור לאותו המקום, באותם הבגדים. מה שאדם לוקח אתו זה רק את המעשים הטובים שלו ואת השם הטוב שלו. אם הסרט יגרום לאנשים לשים לב לדברים החשובים באמת בחיים, כבר עשינו טוב".
- פסטיבל "דוקאביב" נגב, 25-27/12, היכל התרבות ירוחם. הכניסה חופשית.
