הספר הכי רלוונטי לימינו: ויקרא

נודה על האמת, גם אם זה לא נעים. כשאנו מגיעים לספר ויקרא, אנחנו חשים בדרך כלל שהוא "משעמם" ולא רלוונטי לימינו. כיצד נוכל להפוך את הפרשות העוסקות בכהנים, במזבח ובדם הקורבנות – לרלוונטיות לחיינו?

• לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
  

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

אז יצאו במחול, כל איילות השדה

וידלגו על ההרים, ולא מחמת אימת השועלים

ומחגווי הסלע, יזרמו מים חיים

בין סתרי המדרגה, להשקות שושנת העמקים

ולהקים משכן, שיסיר את סבלותינו מכאן".

(ישי ריבו, "קול דודי").

בין הכהנים לילדינו החיילים

הדרך השנייה להפיכת ספר ויקרא למשמעותי לחיינו כאן ועכשיו, היא לנסות ולדלות ממנו תובנות לא רק ברובד הפשט. נציע רעיון שכזה על בסיס הפתיחה לפרשת צו: כהנים בעבודתם לובשים מדי בד, "מדו בד". לעתים – בתרומת הדשן, הכרוכה בלכלוך – אין בררה, צריך להחליף את מדי האל"ף וללבוש "בגדים אחרים", "פחותין מהם" (רש"י, ו', ד').

גם ילדינו לובשים מדי בד בצאתם לשרת בצה"ל. פושטים בגדיהם הרגילים, עוזבים את ספסלי בית המדרש ושאר עיסוקיהם, ועוברים ל"מדי בי"ת" ולאווירה שונה לחלוטין. הקרביים שבהם גם מתלכלכים פיזית – מי בגריז בשימון זחלים (שריונרים), ומי בעפר ארץ ישראל (חי"רניקים...)

בנינו ובנותינו עומדים על משמרתם כחומה בצורה, בשגרת בט"ש שוחקת, לילה ויום כעולת התמיד; "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – במוצבים, בעמדות, בסיורים לאורך הגבולות ובמחסומים ביו"ש.

תפילתנו - הוריהם וכל עם ישראל - היא ש"אש התמיד" שבמזבח היוקדת בלבם – תהיה רק "חום הלב" של אחוות רעים למחלקה, ולא חלילה "אש הקרב", ושבמהרה יפשטו מדיהם ויחזרו לשגרת האזרחות (חזל"ש), איש-איש בדרכו, ושה' יחזירם שלמים ובריאים בגופם ובנפשם, לחיים ולשמחה ולשלום.

נוסיף לעסוק בחסד

גם כשאנו בימים ובלילות טרופים, כש"מסביב יהום הסער" ו"מחוץ תשכל חרב - ומחדרים אימה", לא תישח רוחנו. להיפך, נחזק את צה"ל, את משטרת ישראל ואת יתר כוחות הביטחון במלאכת הקודש שלהם, ויחד עם האחיזה בחרב שנכפתה עלינו, נוסיף ונתפלל, נעסוק בתורה בחסד ובדאגה לחלשים שבינינו, ביתר שאת.

על שילוב זה שהוא כורח המציאות, כבר רמז יצחק אבינו באומרו לבנו: "הקול קול יעקב (תפילה) – והידיים ידי עשו (שהתברך 'על חרבך תחיה')". ספרא וסייפא, הספר והחרב ירדו אל עם ישראל כרוכים יחד משמים.

את הכוחות לעשייה הביטחונית והרוחנית שלנו נשאב דווקא מספר ויקרא, אשר מזמן לא היה כל כך אקטואלי: כי תפילתנו - שהיא נכון להיום (עד "שיפוח היום"), הקורבן הווירטואלי – מקרבת אותנו לבוראנו, וגם זה לזה (כפי שראינו בתפילות להצלת נפתלי, אייל וגיל-עד ובעת מבצע "שובו אחים"); והשכינה שבמשכן – שוכנת בתוך כל אחד מאתנו.

"בלבבי משכן אבנה"

גם כאשר אנו מביטים וממש איננו מבינים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבניה, אנו יודעים ש"אפילו בהסתרה בתוך הסתרה, בוודאי שם נמצא ה' יתברך".

חרף מאמצי אויבנו (מבית ומחוץ) וכל אלה המכחישים את ההיסטוריה הנחשפת לעינינו בהר הבית, מקום מקדשנו, וברחבי ארצנו כולה, והמנסים ליצור דה-לגיטימציה למדינתנו היהודית – לא נוותר על תקוותנו בת שנות אלפיים, "להקים משכן, שיסיר את סבלותינו הלאומיים והפרטיים מכאן".

ספר ויקרא קורא לנו "היום, היום הזה ממש", ומדבר לכל אחת ואחד ולכולנו יחד!

• מוקדש לשלומם ולהצלחתם של חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו.