זה מתחיל בקורבן פסח, ונגמר בקורבן של כולנו
זה אולי נשמע כמו בדיחה רעה, אבל כבר כמה שנים שרבנים ופוליטיקאים דואגים לקיומו של טקס קורבן הפסח, ורבבות ילדים מחונכים על האמונה שצריך לעזור למשיח להגיע. אבל ימי ההתנגדות למקדש ולפולחניו - עתיקים כימי המקדש. אולי כדאי להקשיב לנביאים ולחז"ל, לפני שרצים להוציא משכנתא יקרה מדי על חלום הבית השלישי
"כבשה פועה בוכה בדיר / זה בנה הקט אשר אבד"
ערב פסח בירושלים, ושוב מטה "ארגוני המקדש" מארגן תִּרגול "על חי" (למעשה, תִּרגול על מת) של הקרבת קורבן פסח. כיאה למפגש בין הקדושה לטכנולוגיה, נפתח פרויקט הדסטארט לשילוב ושלהוב ההמונים לתמיכה באירוע.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כן, חברות שלי, אנחנו מוזמנות לתרום למזבח, ובתמורה נוכל לזכות ב: * כזית מבשר התרגול * בקבוק יין הכשר לנסכים במקדש * "חצי מנה נחושת טהור" * זכות נשיאת הקורבן במוט ל"פסח התרגול" מההפשטה לתנור (אופס, נדמה לי שאת זה ירשו רק לבנים לעשות) * וגם - מנוי לפסח האמיתי, במידה ויתאפשר להקריב (וזה ההסבר: "כיוון שרוב הכבשים בארץ הם 'בעלי מום' (חור באוזן), ברגע שיתאפשר להקריב תהיה בעיה של מחסור בכבשים כשרות להקרבה. אנו שומרים כבשים תמימים (בלי חור באוזן) כדי שמי שמנוי יוכל להקריב כבש תמים").
הקורבן האמיתי
אם בא לכן, אתן יכולות לקרוא לזה בדיחה או הזיה רעה. השמות שנעניק לאירוע לא ישנו את העובדה שרבנים ופוליטיקאים דואגים כבר כמה שנים לקיומו, ועשרות-אלפי נערות ונערים מחונכים על האמונות שביסודו: שעם ישראל נמצא בעידן הגאולה; שאם המשיח לא יבוא בעצמו, המאמינים מתבקשים לעזור לו להגיע; שהגעת המשיח כרוכה במלחמה קשה עם אומות העולם, ולא כל כך נורא אם אנחנו נעזור גם למלחמה להגיע.
אז כדאי להתייחס למפעל המקדש ברצינות, ולהסתכל לכהנים האלה בעיניים, כי הקורבן הבא הוא אנחנו.
ספר הקורבנות
בעיר שלי נערכים לתרגול הקרבת קורבן הפסח, ובבתי הכנסת מתחילים לקרוא השבת את פרשות הקורבנות של "ויקרא", וזו הזדמנות להצביע על הסכנות שבתרבות המקדש והקורבנות.
התרבות היהודית לא חיכתה לרפורמה ולחילון שיקימו אופוזיציה למקדש, ימי ההתנגדות למקדש ולפולחניו עתיקים כימי המקדש. את מלכודות הדבש והכבשים שלו ראו כבר הנביאים וחכמי התורה שבעל-פה. אז אולי כדאי לנו להקשיב למבקרים, לפני שאנו רצות להוציא משכנתא יקרה מדי על חלום הבית השלישי.
למה לי רוב זבחיכם?
זו שאלה ממש טובה, עד כדי כך טובה (וגם מנוסחת להפליא) - שהנביא ישעיה בחר לפתוח בה את ספרו: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".
אגודות אוהדי המקדש יטענו שהנביא לא יוצא נגד עבודת הקורבנות, והוא רק מבקר את השחיתות, הרצחנות והצביעות שהתלוו לפולחן המקדש בתקופות מסוימות. זו קריאה אפשרית. יחד עם זאת, כדאי לשים לב שהנביא יוצר היררכיה ומעמיד בראש סולם הערכים היהודי את המוסר, ואילו עבודת המקדש נמצאת אי-שם מתחת.
אם כך הם הדברים, הרי שגם לכתחילה אין הצדקה לקיומו של המקדש, שהרי ההישגים הרוחניים האמתיים נקנים במאמץ המוסרי ולא במעשה הפולחני.
אמרו את זה קודם, לפניי
חז"ל בחרו לצנן את רוחם של אוהדי המקדש בעודם מדגישים כי יש דרכים רוחניות מוצלחות יותר לעבודת אלוהים (תנחומא וירא, א): "אמר להן הקדוש-ברוך הוא לישראל: הוו זהירין בתפלה שאין מידה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקורבנות". אתן שומעות את זה? אין מידה יפה מהתפילה, כלומר הקרבנות שווים פחות.
יש בקרב חז"ל שמתעדפים מצוות אחרות על פני הקורבנות (אבות דרבי נתן, נוסח ב, ח): "רבי שמעון אומר: חביבים עלי דברי תורה יותר מעולות וזבחים". אם כן, יש כמה וכמה דברים יקרים מהמקדש ומניחוחותיו.
קשה להיות מוסרית
המקדש מציע פנטזיה לחיים רוחניים קלים, וזה ממש לא משכנע את הנביא הושע, שאומר בגנותו דברים חריפים אף מאלה של ישעיה (הושע ו, ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת". קביעה זו לא פתוחה לוויכוח בין לכתחילה לדיעבד. במילים קצרות וחדות מבהיר הנביא, בשם אלוהים, שקורבנות פשוט לא מעניינים אותו.
שנים רבות לפני פרוץ הרפורמה, מלב התנ"ך, היה מי שזעק: רק מוסר ואין בלתו. אבל מוסר הוא דבר יקר. הרבה יותר זול לקנות כבש (בלי חור באוזן, חלילה) - והלאה החסד והצניעות.
עד זוב דם
ולא דמם של הקורבנות, אלא דם הלב שלא מצליח להאמין שיש אנשים שחושבים שאלוהים נרגע מכעסו ומאכזבתו כשהורגים למענו חיות. חז"ל, ניצולי האוניות הטרופות של המרידות היהודיות הכושלות במאתיים השנים הראשונות לספירה, התאמצו לטעת בעם תבונה ומוסר, ולהרחיקנו מניחוח הבשר הצלוי.
הם דרשו בנביאים וקבעו (אבות דרבי נתן נוסח א, ד): "ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר 'אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא' (משלי ב' ה'). מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח".
אם אפשר להקדיש את הזמן להבנת עולמו של הקב"ה, מדוע לבזבזו על פולחנים? שְבו ולִמדו ותדעו מה אלוהים באמת שואל מאיתנו. אבל בדומה למוסר, גם למדנות דורשת עמל רב. אז למה שלא נשחט עוד כבש, וננקה בדמו את התבונה והמצפון?
מקדש הוא פתח לשחיתות
דיברנו על דמים, אבל עדיין לא דיברנו מפורשות על כסף. חברות שלי, תראו כמה עמוק הקשר בין מקדש לכסף - כשארגוני המקדש רק מתחילים לדמיין בית מקדש, הם מיד חושבים (ובצדק) על העלויות, ופותחים הדסטארט.
התורמים למבצע יקבלו נתח בקורבן ותפקיד משמעותי בפעולת ההקרבה. כן-כן, כך זה מתחיל - מקדש הוא עסק גדול, ראוותני ויקר, וכמו כל פרויקט מסוגו הוא דורש גיוס כספים, וממילא הוא קושר בין הון להנהגה רוחנית.
אולי תאמרו שאני קטנונית, אבל נדמה לי שהאנקדוטה של "פרסי המקדש" מעידה על מהותו של התחום - תנו להם עוד כמה שנים של תרגילי מקדש, וגם תפקיד הכהן הגדול ישוב וייקנה בכסף.
ושוב הבנות הורסות את המסיבה
הרב יגאל לוינשטיין שייך לחוגים המשיחיים בציונות הדתית, אלה שמייחסים קדושה דתית למדינה, ורואים בה כלי להבאת הגאולה. מופעי האימים האחרונים שלו (שאליהם אני מתייחסת ב"בית המדרש של הטוקבקים" שבסרטון), רוויים בקולות בהלה ומלחמה מפני הפמיניסטיות והפמיניזם הדתי. לוינשטיין אומר ברמה ובגסות, את מה שרבים מחבריו מנסחים בנימוס. המהפכה הפמיניסטית מאיימת גם על הבית המשיחי.
הרבה מהמורות צפתה וגם ניצחה התנועה המשיחית של רבני החרד"ל, אבל הנשים שלה מפתיעות אותה שוב ושוב, ומאיימות מבית על "צדקת דרכנו". תנועות משיחיות ניזונות מפנטזיית "חדש ימינו כקדם", ואילו התנועות הפמיניסטיות שוחרות שינוי, ומתקשות להתבונן בערגה אל העבר. הן לא כמהות לשוב ולהיות מונהגות על ידי גברים צעירים משבט פריווילגי, שגופם נענה לדרישות נוקשות ושיפוטיות.
בתמימות ובלי להקדיש לכך מחשבה, תכננו הבנים של החרד"ל גאולה גברית קסומה; חיילים בנים, מנהיגים בנים, כהנים בנים - ובנות שמטפחות ומטפיחות בחדווה שקטה את הרחם. חרד"לניקים יקרים, תודו שמכל הדברים בעולם - למתקפה פמיניסטית-דתית על חזון הגאולה לא ציפיתם.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
