שתף קטע נבחר

 

"הם לא סובלים אותנו": תסביך הנחיתות שלנו, החרדים

"אנחנו מרגישים שונים. מלמדים אותנו להיות שונים מבחוץ ומבפנים. תחושות אלו עוברות כחוט השני בכותרות העיתונים אצלנו, בשפה המדוברת, בהצהרות המתלהמות של הח"כים ואיפה לא. זה כנראה משתלם למישהו לפרנס תסביכי רדיפה ונחיתות מגזריים"

לא מזמן שחה לי חברה, כי בעלה לא הצליח לעבור טסט בגלל ש"הבוחן שונא חרדים". "איך את יודעת"? שאלתי לתומי. "רואים עליו, הוא לא סובל אותנו", היא השיבה. חברה אחרת הצהירה בפניי כי היא לא יולדת יותר בבתי חולים "חילוניים", כי לא אוהבים שם יולדות חרדיות. "איך את מרגישה את זה?" שאלתי. "רואים שהם עושים פרצופים כששומעים את גילי ומספר הלידות שעברתי", ענתה.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

לאחרונה התוודעתי יותר ויותר לתופעה צוברת תאוצה בציבור החרדי, ככל שהמגע עם הציבור החילוני גדל, ככל שחומות נופלות. תופעה שקצת לא נעים להודות בה: תסביך נחיתות מגזרי. כמה שזה ישמע לכם מוזר, שהרי הציבור החרדי ומנהיגיו מצליחים לייצר מצג שווא של אמונה בצדקת הדרך וגאוות יחידה, ובכן... תשמעו ממני - לא ממש.

 

קראו עוד בערוץ היהדות :

 

אנחנו מרגישים שונים. מלמדים אותנו להיות שונים פיזית ונפשית, מבחוץ ומבפנים. אבל כאשר השוני הזה בא במגע עם העולם שבחוץ, מתפתחת תחושת סתירה פנימית.

 

הגאווה והנחיתות יונקו מאותו השורש

"תסביך נחיתות" מוגדר בספרי הפסיכולוגיה כתיאור תחושה אצל האדם, המרגיש נחוּת או פחוּת מזולתו במובן מסוים. "אז לא מקבלים אותי לעבודה בגלל הזקן", יחשוב לעצמו אברך שהחליט להשתלב בשוק העבודה."זו לא סתם בירוקרטיה אקראית, זה עושק של האזרח החרדי". ובכלל, מטרת המדינה זה להמיר את דתם של אברכי הכולל האומללים.

 

ציפי הורביץ ()
ציפי הורביץ

 

תחושות אלו עוברות כחוט השני בכותרות העיתונים אצלנו, בשפה המדוברת, בהצהרות המתלהמות של הח"כים ואיפה לא. זה כנראה משתלם למישהו לפרנס תסביכי רדיפה ונחיתות מגזריים. כל שנותר לדעת זה מי מרוויח מזה וכמה.

 

ומצד שני, גם אני, כמו כולן, למדתי בסמינר כי "אלה רצים ואלה רצים" (אנחנו רצים לערכים ולאמת, והם רצים להבלי הבלים. זה היה המסר). ובאותו זמן גם שמעתי את המורה מזהירה מפני אלה מבחוץ ש"רוצים להעביר אותנו על דתנו".

 

כך קורה שכאשר אני נעמדת מול הפקיד החילוני בבנק, מתנגשות בי שתי תחושות סותרות במקביל: תחושת עליונות ועימה תחושת הנחיתות הרדיפה. קולה של המורה בסמינר מהדהד לי באוזן, כאילו נבחרתי לשמור תורה ומצוות, ולשבת "על העגלה המלאה". זכיתי להלך בדרך היהדות עוד מלידה. ותחושת הרדיפה משתלטת עלי כי מולי עומד ה"זאב הרע" שבטח רוצה להוריד לי את הפאה.

 

ספרי המוסר מקרבים את תכונת הנחיתות אל מול תכונת הגאווה, וטוענים כי השורשים השליליים שלהן זהים. הקונפליקט שבין תחושת הנחיתות הנוצרת באופן טבעי מול "העולם הגדול", לבין "גאוות היחידה" שעל-פיה חונכנו - מייצרת שביל מהוסס המשתנה מאדם לאדם כאשר הוא מגיע למפגש "התנסות" מול החילוני שמולו.

 

להכיל את השונות

עוד הרבה לפני ההנהגות וההליכות, המראה החיצוני מייצר את התחושות. נסו פעם להיכנס לנעליו החסידיות של חסיד בעל פאות ארוכות, גרביים לבנות, קפוטה ושטריימל, הצועד ברחוב רוטשילד. לקראתו מגיעה קבוצה של נערים ונערות "חילוניים". מה עובר לו בראש? ואישה חרדית, חסידת סאטמר, לבושה בצניעות קפדנית, המגיעה לראיון עבודה בחברה גדולה ברמת גן. איך היא מרגישה?

 

ייתכן שהתחושות הללו דווקא תורמות לחרדים ומאפשרות להם להגיע להישגים מרשימים בתחומים כלליים. ומאידך גיסא, יש מי שבוחרים להתרחק, להרחיק ולבנות חומה גבוהה וגדולה שחלילה לא ייכנס בה אף אדם שאינו עומד בקריטריונים של המשמר.

 

בשיטוט ברשת השבוע נתקלתי בפרסום של עמותה המסייעת לחרדים בהשתלבות בעבודה. חלקו כלל תובנות שליליות של חרדים שמחפשים עבודה, ונתקלים בסירוב בשל מראם החיצוני. העמותה, כך פורסם, מסייעת "לנצח את הסטראוטיפים" ו"מבטיחה לך להתקבל לעבודה" עם שכרה בצדה, מבלי לקצץ את הזקן.

 

אז האם אנחנו צריכים להשתנות? האם עלינו לוותר על משהו בזהותינו כדי להשתלב? אולי דווקא חברה חזקה שאמורה להיות פלורליסטית אמורה להכיל את השונות שלנו? אולי חזון ההשתלבות הוא בכלל מדע בדיוני, כי כדי להשתלב, צריך להשתנות?

 

אין ספק כי מחר בבוקר, כשאגיע לעבודה, אצטרך לשאול את עצמי האם משהו בהתנהגות שלי משתנה מהצורך להיות שוות ערך למגזר ה"אחר"; האם קיים בי צורך להוכיח כי השפיטה הטבעית של המראה החיצוני איננה ברת השפעה כלל על יכולותיי והישגיי? תנו לי עד מחר בבוקר, ואודיע לכם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: הדס רנגלר
ציפי הורביץ
צילום: הדס רנגלר
מומלצים