פרק תהילים ומנגל בהכשר בד"צ: החרדים שחוגגים עצמאות
אבי מימרן מכיר טובה על קום המדינה, חוי בר זאב גילתה את תפילות החג, חיים קליגר ממנגל - ואלי אדלר חוגג עם זיקוקים: חרדים רבים כבר לא מתביישים לחגוג עם המדינה, ולהצהיר שהם ציונים: "קוראים לזה שותפות גורל. כשהמדינה כואבת אני כואב את כאבה, כשהיא שמחה אני שמח איתה"
בין דגלים למנגלים, בין שמחה "לשותפות גורל": השנים האחרונות הביאו עימן מפנה בקשר שבין זרמים שונים בחברה החרדים למדינה. אם עד לפני עשור בלבד נראה היה כי מדובר במקשה אחת המסתגרת בשכונותיה - הרי שהמפנה המדובר כולל, בין היתר, תת מגזרים שכבר לא מתביישים לחגוג עם המדינה, ולהצהיר שהם ציונים. ארבעה אישים חרדים מזרמים שונים בחברה החרדית, מספרים כיצד הם מציינים את יום העצמאות.
"הכרת הטוב גדולה על קום המדינה"
אבי מימרן, שדר הרדיו החרדי "קול חי", חרדי מזרחי
יום העצמאות עבורי הוא היום שבו קמה מדינת ישראל בארץ ישראל. עולם התורה בה פורח ומשגשג כפי שלא היה מאז חורבן בית המקדש השני, ועל כך יש הכרת הטוב גדולה של כל מי שהתורה יקרה לו, למדינת ישראל ולמקימיה.
אני נוהג כדעת מורי ורבי מרן הרב עובדיה יוסף, שבכל יום עצמאות עושים איזשהו מעשה; סוג של הכרת הטוב למדינה היהודית. אני לא אומר הלל - למרות שאין בכך שום איסור - אבל אני כן אומר "מזמור לתודה" או פרק תהילים אחר שמסמל את הכרת הטוב היהודית הרוחנית שיש לי על קום מדינת ישראל.
במקביל אני מתפלל את כל מה שאני מתפלל בכל יום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", כי למרות תקומתה של המדינה אנחנו עדיין בשיאה של גלות רוחנית, וכשאומרים "אתחלתא דגאולה" (תחילת הגאולה), עבורי זה יותר גאולה פיזית, בעוד שמשמעות הגלות והגאולה היא רוחנית, ולצערי אנחנו לא שם.
מעבר לזה, יום העצמאות הוא יום שגרתי ורגיל שמנוצל לפעילות ולעבודה, מנצלים את זה שזה יום שבתון כדי להספיק בו הרבה דברים. הילדים בבית, ואם יש זיקוקים ורואים אותם מהמרפסת אז בכיף. כמובן שהם יודעים שזה יום העצמאות, אנחנו לא חיים בעולם סגור. אבל מפה ועד לצאת לעשות על האש? אנחנו בשיאם של ימי ספירת העומר, הימים שבהם נהרגו תלמידי רבי עקיבא במגפה, אז אנחנו לא שם.
"זכינו במדינה וזה נס"
חוי בר זאב, פרויקטורית בתחום היהדות, אשת רב בית הכנסת הגדול בתל אביב
את "האלמנט הדתי" של יום העצמאות גיליתי רק בגיל מאוחר. גדלתי במשפחה די מודרנית במונחים חרדיים, כזו שתמיד חגגה את יום העצמאות בתור יום חופש שעושים בו מנגל בבוקר ומופעים בערב. מצד אחד, לא היה יחס ממשי למדינה, ומצד שני חוגגים את יום החופש. כשהתבגרתי התחזקתי יותר מבחינה דתית בסמינר, לא היו יותר הליכות להופעות, ונשארו רק המנגלים.
כשהתחלנו את חיינו בתל אביב, הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי בתפילת יום העצמאות. את בעלי זה מאוד עניין, אך עבורי היה זה משהו מאוד מנותק כי יום העצמאות אף פעם לא התקשר לי למשהו דתי. אני זוכרת שבסוף כולם קמו במין פאתוס כזה והחלו לשיר את התקווה, וזה היה נראה לי מוגזם עד גיחוך.
ואז לאט-לאט את מתחילה להרגיש את ההתלהבות וההתרגשות, וזה לא משנה מה היחס האישי שלך מכל מני בחינות פוליטיות כאלו ואחרות. היום אני כן מרגישה שכל המציאות הזו שבה זכינו במדינה היא פשוט דבר ניסי שראוי לציון. היום אני כן משתדלת לראות בית כנסת בערב החג, גם אם אני לא משתתפת בכל התפילה, ובבוקר הולכים למנגל עם הילדים. בבית הכנסת הגדול שבעלי הוא הרב שלו אנחנו מקיימים גם יום מיוחד שמלווה בהרצאה.
"הציונות היא בגנים שלי"
חיים קליגר, יועץ אסטרטגי, לשעבר מנהל השיווק של העיתון החסידי "המבשר", מתגורר בעיר החרדית ביתר עילית
בילדותי בחיפה למדתי במוסדות "יחל ישראל" בעיר, ואני זוכר את הדגל שהתנוסס כל שנה על בניין תלמוד התורה. החיפאים, גם הדתיים וגם שאינם, היו יותר סובלניים האחד כלפי השני, וכדאי ללמוד מהם.
מדי שנה היינו חוזרים על אותה הבדיחה: יום העצמאות מבחינתנו זה להרגיש כמו חילונים בשבת, כשהכל סגור. כיום, כשאני מעט מבוגר יותר, אני מתקשה להבין למה החילונים כועסים על החרדים שאינם חוגגים עצמאות. הרי הם אלה שאמורים להבין זאת הכי טוב. אף אחד לא אוהב שכופים עליו לחגוג, אז במקום לכפות בואו נחשוב איך גורמים לכולם להרגיש שזהו יום שמח.
כבן לאב ניצול שואה ולאמא שהיא נצר למשפחת הומינר-ריבלין, משפחה ירושלמית שורשית בת יותר מעשרה דורות בירושלים - אני מבין את גודלה ומשמעותה של מדינת העם היהודי. סבתא שלנו, חנה ברכה הומינר ע"ה, הייתה אומרת שהיא "בת ציון"; שהיא ציונית אמיתית. גם כשהפגזים שרקו סביבם ברובע, גם כשהיה רעב בירושלים, הם לא נטשו. הם נאחזו במקום הקדוש והמקודש ביותר לעם היהודי. אז ציונות היא לא משהו שצריכים ללמד אותי, ציונות היא בדם ובגנים שלי.
ביום העצמאות אני נושא תפילה שהמאחד יגבר על המפלג בעמנו, שנלמד להכיר איש רעהו - וגם אם אנחנו לא מסכימים על הכל, לפחות נדע עם מי אנחנו לא מסכימים. ואם אתם קופצים לביתר, רק מעדכן שהבשר שאנחנו צולים על המנגל ביום העצמאות של מדינת ישראל, הוא בכשרות בד"צ.
"כשהמדינה שמחה - אני שמח איתה"
אלי אדלר, מחנך, מרצה ופעיל חברתי, גר באלעד
גדלתי בתל אביב בשנות השישים, ילד חרדי מהמיינסטרים של המגזר. זו הייתה עדיין תקופה שבה הייתה התפעלות מעצם הקמת המדינה. דיברו כמובן על ההבדלים בין העמדה החרדית לבין הציונות, ועל כך שהמדינה לא נוהגת בהתאם לרוח ההלכה, ועם זאת עדיין הייתה תחושה עמוקה של שותפות גורל. המגזרים היו הרבה יותר מחוברים מהיום. הייתה אווירה של יום חופש נעים כזה, שבו לוקחים את הזמן לאט-לאט. היום הבנים בתלמודי התורה לומדים בחלקם ביום הזה. אז בית הספר עצמו חילק לנו דגלים. איפה את יכולה להעלות על דעתך שיחלקו היום דגלים בבית ספר חרדי?
לא הייתה לנו טלוויזיה, כמובן, אבל יצא לנו לראות את חידון התנ"ך פעמיים אצל השכנים, ועבורנו כילדים הייתה זו "גולת הכותרת" של היום. זאת הייתה האווירה ברחובות החרדיים של תל אביב דאז. אני מניח שהיו מקומות - אולי בבני ברק - שהיה פחות חיבור ליום ולמשמעותו, ועדיין צריך לקחת בחשבון שבתקופה ההיא של שנות השישים- שבעים, רובם עוד שירתו בצבא.
"היות ואני שונא מנגלים, ובעיניי יש בזה משהו מאוד חסר תרבות, ולא מתוך התנשאות - אני מדלג על המנגל. לא נפנפתי מעולם ואין לי כוונה להתחיל בזה. בסופו של דבר, זה יום חופש חגיגי. הרעיון היה ונותר בעיניי "שותפות גורל", אני חי פה, אני גר פה, ומשרת במילואים. כשהמדינה כואבת אני כואב את כאבה, כשהיא שמחה אני שמח איתה. כל מני מופעי זמר למיניהם לא קשורים אלי.
הילדים שלי הולכים לראות זיקוקים פה בעיר אלעד כל שנה בפארק. כשהיו קטנים הצטרפנו אליהם. המעניין הוא שאני גר בעיר חרדית על כל המשתמע מכך, ומדי שנה רב העיר מהפלג "הירושלמי" המתבדל מוציא הודעה שאסור ללכת לפארק ולהצטרף לתרבות "יום אידם" - ובכל שנה מחדש הפארק מלא בהמוני חרדים מכל הזרמים והחוגים שלא מוותרים על הזיקוקים, למורת רוחו הגלויה ובצפצוף גדול עליו.
החרדים חוזרים אל החברה הישראלית?
ד"ר לי כהנר, ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללת "אורנים" וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, מציינת כי שתי מגמות סותרות מאפיינות את החברה החרדית, שביניהן נמצאת הזהות החרדית: מצד אחד, הקצנה וחיזוק ההתבדלות – ומצד שני התרככות והתערות. לדבריה, "נדמה שהמגמה השנייה משמעותית יותר".
"הלכה למעשה, החברה החרדית איננה חברה מסוגרת כפי שהייתה בעבר, ושעריה נפתחו לרעיונות, לתפיסות ולשינויים שבעבר היא סירבה לאמץ. היא אולי אף חוזרת לחלק מהמאפיינים שהיו מקובלים בקרב חרדים שעלו ארצה עם קום המדינה".
"מחברה קטנה ואינטימית" אומרת הד"ר כהנר, "הפכה החברה החרדית לחברה גדולת ממדים במונחים דמוגרפים ומספריים. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בריחוק הפנימי בין הקבוצות השונות בתוכה - אלא גם בקושי הגובר ביצירת פיקוח על זהות בתוך חברה שהולכת ומתרחבת, הולכת ומתגוונת".
"דומה שבשולי החרדיות מתעצם והולך מרחב פריפריאלי שחרדיותו היא זהותו ותרבות יסוד עבורו, אך מהלך על 'קו התפר' בין שני העולמות - זה החרדי וזה של רשות הרבים הישראלית, או לכל הפחות לוקח חלק ברשות הרבים הישראלית, תוך הישארות בחסותה המלאה ובמכלול 'חוקיה' של המובלעת החברתית החרדית".
