מאנטוורפן - להתנדבות בבית הנשיא
היא דוברת בשטף לא פחות מארבע שפות, וגדלה בחממה האירופית של אנטוורפן. ובכל זאת, לעדן חדד היה ברור שהיא תתנדב לשירות לאומי בישראל. הא רק לא חלמה שתגיע לבית הנשיא, ותהפוך שם לבת בית. היום היא קיבלה מהבוס הגדול תעודת הצטיינות במסגרת הטקס הראשון למצטייני השירות הלאומי-אזרחי
(צילום: דוברות בית הנשיא)
עדן חדד בת ה-19 לא האמינה אך לפני שנתיים שתגיע לארץ ותהפוך לבת-בית בבית הנשיא העשירי של מדינת ישראל. היא בטח ובטח לא חלמה להפוך למצטיינת נשיא בטקס הראשון למתנדבי מערך השירות הלאומי-אזרחי – המקבילה האזרחית של החיילים: הם ביום העצמאות, ומתנדבי השירות - בל"ג בעומר.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
היום (א') קיבלו לראשונה 56 ממתנדבי מערך השירות הלאומי-אזרחי תעודות הצטיינות בטקס מיוחד בבית הנשיא, במסגרת שבוע ההוקרה למתנדבים. עדן חדד, במקור מאנטוורפן שבבלגיה – קיבלה אותו ישירות מידי הבוס: נשיא המדינה, ראובן ריבלין.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מירון: כמאה אלף בהילולה הגדולה בישראל - צפו חריף אש: מה אתם יודעים על ל"ג בעומר?
- המשגיח גילה: קלמרי במקום דגי בקלה
למעשה, על הטקס עצמו ידעה חדד עוד לפני שנודע לה כי תהיה חלק ממנו. "אני זוכרת שהבוסית הישירה שלי הוסיפה את זה ללו"ז, ואמרתי לעצמי – היי, גם אני בת שירות, וגם אני רוצה להצטיין. איך משיגים את זה?" בעוד ההרהור בראשה, התקשרה האחראית ובישרה לה: "את מצטיינת!"
דלת פתוחה אצל הבוס הגדול
בודדות בשטח
המתנדבות השקופות של מדינת ישראל: "אנחנו כל כך לבד"
טלי פרקש
ממש כמו החיילים הבודדים, מגיעות מאות בנות דתיות להתנדב לשירות הלאומי בישראל, מדי שנה. המטרה: לתרום. בפועל, המדינה לא מכירה בהן, והן לא זכאיות כמעט לשום הטבה מאלו הניתנות לחיילים הבודדים. "ביום ראשון החברות חוזרות עם האוכל של שבת שאמא בישלה, ואת לא. בשבת או בחג, את צריכה למצוא לעצמך מקום, במדינה שאת לא מכירה בה כלום"
העובדה שחדד, כמו נערות בלגיות יהודיות רבות, דוברת באופן רהוט לא פחות מארבע שפות (עברית, אנגלית, צרפתית ופלמית- הולנדית) - הפכה אותה למועמדת אידיאלית למקום כמו בית הנשיא, שבו היא נחשפת לעבודה המדינית שמאחורי הקלעים עם גורמי חוץ.
על הבוס הישיר, דוד סרנגה, יועצו המדיני של הנשיא, יש לה רק מילים חמות ואישיות להגיד: "וואוו הוא פשוט אחלה! הוא מדהים. אני שמחה שם, ומרגישה כל כך מבורכת שאני שם. כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה כל כך נחמד, והיה לי ברור שברוך ה' אני הולכת ליהנות להתנדב שם. אני יכולה להגיד שבשנה הראשונה שלי טסתי חזרה הביתה שלוש פעמים, שזה חריג, ובכל פעם שהרגשתי שאני צריכה - הוא אמר: 'בטח שתלכי!' למרות שהוא ידע את כמות העבודה שיש לעשות".
"הוא מאוד אכפתי, מאוד מפרגן. בהתחלה הייתי כל כך ביישנית, לא מדברת, לא מעיזה להתערב. היום ברוך ה' אני מתייעצת איתו על כל מני דברים, ולדעתי אני לא מנצלת את זה מספיק שהדלת שלו תמיד פתוחה, באמת פתוחה".
"בית הנשיא", מודה חדד בגילוי לב, היה רק במקום שלישי ברשימת המקומות שבהם רצתה לשרת. "למקרה שלא אתקבל לשני המקומות הראשונים שסימנתי לעצמי. אבל בסוף, למרות שהתקבלתי למקום השני שרציתי, בחרתי ללכת דווקא לבית הנשיא - ואני לא מצטערת לרגע על הבחירה. זה כמו משפחה שם. מקום קטן, מכירים אותי בשם שלי, במסדרונות אנשי סגל בכירים תמיד יגידו לך בוקר טוב, את לא עוד בורג במכונה ענקית".
"מבחינתי המקום הזה, שנראה לרבים מוסד ייצוגי ותו-לא, הוא הרבה יותר מזה. יש המון עבודה שנעשית מאחורי הקלעים. זו הייתה פשוט הזדמנות אדירה. אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. גם לא תכננתי לעשות שנתיים שירות, אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לעזוב. גיליתי שאני מאוד מתחברת לשדה המדיני והדיפלומטי, אני מאוהבת בירושלים - ובשנה הבאה אני ממשיכה כאן ללימודים".
סרנגה, היועץ המדיני של בית הנשיא והממונה הישיר על חדד, סיפר כי ״במהלך השנתיים שבהן היא לוקחת חלק בפעילות של מוסד הנשיאות, נוכחנו לדעת כי בעבורה אין מדובר רק בשרות לאומי, אלא גם בשליחות לאומית. באישיותה ובחריצותה סייעה עדן רבות לעשייה המדינית האינטנסיביות של הנשיא".
הלם תרבות
הדרך של חדד כבת שירות בודדה בישראל לא הייתה פשוטה. היא בת לאם בלגית ואב ישראלי, "מבית מאוד ציוני", היא מספרת. "היה ברור שבשלב מסוים כולם חוזרים לישראל. אחיותיי הגדולות כבר עשו עלייה, ואז הגיע תורי. לא הייתה לי התלבטות, ולכן אני ממש מעריכה אנשים שאין להם פה שום משפחה, לא יודעים את השפה ובכל זאת באים ומתנדבים. זה לא מובן מאליו, לחלוטין לא".
ועם כל זאת, חדד מודה כי "השנה הראשונה היתה הלם תרבות רציני. עזבי את זה שאני קונה משהו ועדיין באופן אוטומטי מנסה לחשב את זה בכסף זר. הרעיון שאני צריכה לדפוק על הדלת של הנהג אוטובוס שיפתח, כשהוא סוגר לך בפנים - זה בחיים לא היה קורה בבלגיה".
"בשנה שעברה עוד לא היו לי מספיק חברות כאן, והייתי צריכה ממש לעבוד על זה. היו שבתות שבהן לא ידעתי איפה אהיה, והייתי צריכה להרים טלפון לאנשים ולשאול אם אפשר להתארח, שזה דבר שלי כאירופאית היה ממש, אבל ממש קשה לעשות. וגם לקבל 'לא'. כשאת לבד את צריכה לעשות דברים שבחיים לא עשית; ללכת למשרדי ממשלה ולהוציא מסמכים לבד, לנהל חשבון בנק לגמרי בעצמך, וזה גרם לי להתבגר, הרים לי את הביטחון העצמי - שהיה ברצפה".
מתגעגעים למוכר?
"אם אומרים שארצות הברית היא מקום טוב לחיות בו מחוץ לישראל, אז לדעתי זו אנטוורפן, ובכל פעם שאני חוזרת - אני מרגישה שם בבית. זה כמו גטו, אבל במובן החיובי. לא מרגישים מחנק, היהודים מרוכזים באזור מסוים, וכל השירותים מסביב. יש 20 אלף יהודים באנטוורפן, אבל הרבה בתי ספר יהודיים. בכיתה שלי בבית הספר הדתי 'יבנה' היו רק חמש בנות. הייתי מדריכה ב'בני עקיבא', ולא הרגשתי שהמקום קטן עלי".
ראש מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, שר-שלום ג'רבי, ציין כי הופתע לגלות את חוסר ההערכה וההיכרות עם השירות הלאומי ומתנדביו. "אני זוכר שקיבלתי צעקות משרים, למה שירות לאומי? משתמטים, שילכו לצבא! דווקא כרב-סרן במילואים אני רואה חשיבות עצומה להכיר ולהוקיר. האירוני הוא שהרבה מאוד מתנדבים בשירות הלאומי לא מקבלים בכלל זימון לצה"ל, למשל ערבים".
מומלצים
