החוזרות בתשובה גמרו להתחנן: "עייפנו מהחברה החרדית"
הבדידות, הדחייה מצד החברה החרדית ותופעת הנשירה הביאו את הדסה עובד להחזיר את המושכות לידיהם של מגזר החוזרים בתשובה: לא עוד תחינה על מדרגות הסמינר, כי אם "אולפנה חסידית" המיועדת לבנות הדור השני של החוזרים בתשובה: "הכול - עד הילדים שלנו. בהם לא תפגעו יותר"
על פניו נראה היה שתהליך החזרה בתשובה של הדסה עובד הוא סיפור הצלחה סוחף: חיים בנחלאות, סדנאות והרצאות על יהדות, ותמיכה ברווקוּת מאוחרת לבעלות תשובה. החיים היו דבש, עד לאיתותי המצוקה שהחלו להצטבר מצד הבת הגדולה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"זה הגיע למצב של הצקה יומיומית בבית הספר", מספרת מי שנחשבת היום לרבנית מוכרת בחסידות ברסלב. "אמרו לה: תסגרי כפתור, אז הילדה הייתה סוגרת כפתור. ואז - תאריכי את השרוול, ואז תעשי צמה... התייחסות מאוד משפילה. התחיל משבר אישי עם הילדה. התחילו שאלות: מה את אוהבת יותר, את הדת או אותי? כל העולם התחיל להתערער. הפסקתי כל הפעילות שהייתי מושקעת בה. כל הכוחות שלי נשאבו אל תוך הבית להתחיל לראות מה קורה שם. הייתי חייבת לעצור שנייה את כל הרוחניות - ולראות את המצב כמו שהוא".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- להתפלל עם העבריינים: "משחקי הכס" מגיעים לבית הכנסת
- "לרפואת עם ישראל כולו": אריאל זילבר מתפלל בשיר
- עורך "יום ליום": לא נהסס לבקר את ש"ס
בכנסים שהעבירה, נחשפה עובד לתופעה חברתית מושתקת, שהבהירה לה שהיא לא לבד בתוך ה"לבד" הזה, שחוות בעלות התשובה בחברה החרדית. זה הוביל למסע מחודש של מעגלי נשים, קבוצות שיח ודף פייסבוק בשם "חוזרות עם תשובה" - שם יכולות חוזרות בתשובה לשוחח אחת עם השנייה ולשתף.
"הרבה נושאים עולים שם, למשל, למה שהילדים לא ידעו מה זה יום הזיכרון? מה זה הניתוק הזה? אלו המשפחות שלנו. ונשים באמת הלכו לטקסים עם הילדים. גם אני הלכתי בפעם הראשונה מאז שחזרתי בתשובה. אני רוצה לחבר אותם לחיים שלנו".
הכירו את "האולפנה החסידית"
הניתוק, הבדידות, הדחייה מצד החברה החרדית ותופעת הנשירה שמתלווה לכל אלו – הביאה את עובד לחשוב על שינוי מהותי. לא עוד תחינה על מדרגות הסמינר, כי אם נטילת המושכות בידיהם של מגזר החוזרים בתשובה. המיזם החינוכי פועל במסגרת האולפנה של גבעת וושינגטון, בסיוע הרב מרדכי ורדי.
הוא עצמו רב קיבוץ ראש צורים וראש בית המדרש בבית הספר לקולנוע "מעלה". למצוקתם של חוזרים בתשובה נחשף במסגרת פרויקט דוקומנטרי המלווה כבר שנתיים את המשבר הפוקד את החוזרים בתשובה בחברה הישראלית. "הוא שאל אותי, 'אם נפתח בית ספר לבנות של בעלי תשובה, את חושבת שיבואו?'" מספרת עובד. "אמרתי: כן! אבל לא חשבתי שזה יהיה מהיר כל כך".
כדי לממש את החלום, נדרש ניתוק מעטיני החברה החרדית: "הגעתי לגבעת וושינגטון, לאולפנת ישי, וראיתי שפע גדול: אולמות ספורט, בריכה, כיתות מרווחות - ומצד שני, שום חיבור בין זה לאוכלוסייה שלנו. ואז עלה הרעיון למסלול חרדי לבעלות תשובה בתוך האולפנה. כל מי שחי 'בפנים' יודע עד כמה זה רעיון מטורף. תחשבי מה זה להכניס בנות חרדיות לתוך אולפנה. החלטנו שהן ילמדו יחד עם בנות האולפנה, אבל בפנימייה נפרדת, עם פעילות נפרדת אחר הצהריים, וזוג מדהים שעבר לגור שם כאם ואב בית, ומתחבר לחזון כי הם גם עברו את זה כילדים של בעלי תשובה".
ה"חזון" הוא "מסגרת שבה סוף-סוף ילדות בעלות תשובה ירגישו ישר חלק. ירגישו שהן שייכות, ולא יצטרכו להתאים את עצמן שוב ושוב". מסגרת הלימודים הייחודית - בשמה הרשמי "מסלול נטיעות" - מיועדת לבנות הדור השני של ילדי החוזרים בתשובה.
הקבוצה הראשונית כוללת 15 בנות מכל הארץ, במה שמכונה "האולפנה החסידית", "בעיקר כדי לא לקרא לזה אולפנה של בנות בעלי תשובה", מסבירה עובד. "זה מורכב, לבנות זה גם זר, מה זה משנה שאני בת של בעלי תשובה? אני יושבת עם קבוצות הורים, ומסבירה לצוות מיהן, מה ההווי של הבנות האלו ומאיפה הן באות.
"החלטנו, למשל, שלא יהיה אינטרנט באולפנה החסידית. אבל באולפנה כן יש אינטרנט, אז למה להן אין? את צריכה להסביר לצוות שהבנות מבתים של בעלי תשובה חרדים. עצם זה שהן באולפנה זה לחצות את הירח. חייבת להיות רגישות לאורח החיים והתאמה למנטליות של הבית".
"התעייפנו מהחברה החרדית"
במסגרת תהליך ההתפכחות הכואב שעובר על חברת החוזרים-בתשובה, מספרת עובד כי "המציאות היא שאנחנו עייפים כבר. התעייפנו מהחברה החרדית. תנו לנו שקט, תנו לנו לשקם את הבתים שלנו. די שבענו בוז. חצי מהדרך זה למסור את הנפש ולחזור בתשובה - והחצי השני זה למסור את הנפש בשביל הילדים. לכן אני אומרת, הכול - עד הילדים שלנו. בהם לא תפגעו יותר. ואם עכשיו יש אפשרות לעשות תיקון; לעשות איתם את העבודה החינוכית שאנחנו רוצים ויכולים לעשות – זו תהיה חוויה מתקנת עבורי ועבור הורים רבים".
עובד אופטימית: "אני בטוחה שיקומו עוד מקומות כאלה ועוד מסגרות. זו בעיני רק התחלה", היא אומרת בשכנוע. אבל המשבר עם הבת חולל שינוי בכל המציאות שבה חיה עד אז, כחוזרת בתשובה ב"אורות גבוהים". באותה תקופה ממש נשאה ברחמה את ביתה השביעית.
בעצת חברה טובה הצטרפה עובד לסמינר מנהיגוּת בעולם התשובה, שלדבריה "הציף בדיוק את כל אותן שאלות: פרנסה, ילודה, דור שני. כל מה שהרגשתי, הכול נאמר. שמעתי אחרות מספרות את אותן החוויות. זה נתן לי את היכולת להקשיב לעצמי ולרצונותיי, והחזיר לי את הביטחון שאני יודעת מה טוב ומה נכון בשבילי.
"לא עוד המחשבה שאחרים יודעים מה טוב לך, ואת לא סומכת על עצמך והולכת באמונה עיוורת אחרי מה שאומרים לך, אלא לקיחת אחריות על החיים. אמרתי לעצמי: תסמכי על עצמך, את בת 40, לא נולדת אתמול. הגעת לתשובה עם משפחה, עם תואר אקדמי, ממקומות טובים ובריאים בסך הכול. אז למה זה ככה?"
"את יכולה למות בבית ואף אחד לא ידע"
עובד נולדה ברעננה למשפחה של הורים אמנים. כסטודנטית ב"בצלאל" במגמת צילום היא התמקמה בירושלים. "זה התחיל מחיפוש רוחניות. נמשכתי לעולם רוחני וטיפולי. היינו חבורה כזו שעושה כל מני מעגלי מדיטציה ורייקי. גיליתי שם זיוף, אנשים שנורא עסוקים בעצמם ובאגו שלהם, וזה מאוד הפריע לי. לא היה מקום לנתינה וחסד".
בתהליך איטי באה גם האמונה, שאותה היא מגדירה כ"גילוי שהיה מאוד מפחיד ומרתיע. אני זוכרת שסיפרתי על זה לחברה, והיא אמרה לי: 'עכשיו תחזרי בתשובה'. ואמרתי לה, מה פתאום? שנה ברחתי מהמקום הזה, כדי שלא אצטרך לחזור בתשובה".
אבל התהליך כבר החל, והשורשים החלו להעמיק. "גרנו בנחלאות ואז עברנו למקור ברוך לסביבה חרדית. בהתחלה הכול היה טוב. הנסיעה לאומן בפעם הראשונה הייתה חוויה מדהימה. מאז כבר 13 שנה שאני עורכת נסיעות נשים לאומן לחבר אותן לעצמן, לטוב שלהן".
אז מה קרה?
"כשחזרתי מאומן הרגשתי פתאום כמו מסך שיורד לי מהעיניים. הרגשתי בבת-אחת זרוּת למקום ולאנשים. האופי הסגור שלהם, העובדה שאת מדברת עם מישהי בגינה, ולמחרת היא לא תגיד לך שלום בכלל. הדברים האלו גמרו אותי. הניכור הזה. את יכולה למות בבית ואף אחד לא ידע.
"הרגשתי שהילדים נעלמים, אף אחד פשוט לא רואה אותם, הם הופכים לחלק ממשהו גדול ורחב שלא קשור אלינו. זה התחיל לצרום לי מאוד. החלוקים השחורים בשבת זה לא משהו שהרגשתי ששייך לי. בעקבות זה חזרנו לנחלאות, ברצון להיות עצמאית ולבנות את חיי כפי שאני מאמינה, עם הילדים והמשפחה. זה עבד מאוד טוב הרבה שנים, עד לקושי מול הבת".
החברה החרדית שחרטה על דגלה את החסד לא רואה?
"צריך להבין שהלחץ של בעלי תשובה הוא די תמידי, בלי קשר לחברה החרדית. חגים, שבתות, בהכול את לבד. את יולדת ויש לך ארבע ילדים קטנים בבית, אין עזרה ואין תמיכה. את לבד מול כל דבר, לא מכירה כלום. לכן כל פעם את קופצת למים מחדש. את רוצה לשלוח את הילדה לבית ספר, אבל איזה? את שמה את הילד בתלמוד תורה, אבל איזה?
"ואת רוצה שהכול יהיה פיקס, הנעליים השחורות - בדיוק מה שרשום בתקנון של התלמוד תורה. החליפה - שחס וחלילה לא תהיה אפורה כמו שקנית בטעות לילד בישיבה. כל הזמן לחץ בשביל הילדים, וזה לא תמיד עובד. זה לא האופי שלך או מציאות החיים האמיתית שלך.
"בכל בית יש לך נשירה, יש ילד שלא נמצא בשום מסגרת, ילדים שהם מנותקים ללא השכלה וללא לימוד תורה. בהרבה בתים של חוזרים בתשובה המצב הכללי גם מאוד קשה. את פוגשת נשים מוכשרות ומדהימות שלא מוצאות את עצמן, והתסכול גדול. אלה אנשים שהם אליטה. אנשים שחזרו מתוך התחברות ואהבה, לא ממקום של מצוקה - והפכו לשבר כלי. על מה ולמה?"
