המילה שלא מדברים עליה: אני הייתי בת 9, הוא בן 20
"הוא שלח לי פרחים וביקש למסור את אהבתו - אבל הוריי רק אמרו לי להתרחק, בלי להסביר למה. ככה זה במגזר החרדי, יש דברים שלא מדברים עליהם. נזכרתי בזה בהקרנת 'ידיד נפש' - הסרט שעוסק בפדופיליה במגזר - ורציתי לצרוח. עכשיו לפחות נפתח הפתח למי שלא יודעים לקרוא לתופעה בשם"
יש דברים שאנחנו לא שוכחים מילדות. רגעים מכוננים שמשפיעים על העתיד שלנו. אני בגיל 9, מסתובבת עם חברותיי בשכונה. ניגש אלינו בחור בריטי הלומד בישיבת "מכון מאיר". בשלב מסוים הוא פונה לעברי ושואל אם אני רוצה להיות חברה שלו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
צחקנו והמשכנו הלאה. ביום שישי כאשר ירד ברחוב שבו גרתי, בדרכו להיטהר במקווה השכונתי – שוב פגש אותי ופנה אלי בשאלה אני רוצה להיות חברה שלו. אני בת 9, והוא מעל 20.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- החוזרות בתשובה גמרו להתחנן: "עייפנו מהחברה החרדית"
- יהודי יוסטון ביקשו - ישראל מתגייסת: מיליון דולרים יועברו לשיקום
- להתפלל עם העבריינים: "משחקי הכס" מגיעים לבית הכנסת
הרגשתי שמשהו לא תקין. זכרתי את חטיפת אורון ירדן רק כמה שנים קודם לכן, ומשהו בתוכי אותת לי להיזהר. בחזור מהמקווה ראיתי אותו עולה בעלייה המובילה לרחוב שבו הלכתי. נשאתי את רגליי וברחתי. הוא קטף כמה פרחים, וביקש מחברותיי להעבירם לי ולשלוח את אהבתו אלי.
סיפרתי להוריי. הם הסבירו לי שאני צריכה להתרחק ממנו. שאלתי: זה מסוכן כמו חטיפת אורון ירדן? הם מלמלו: משהו כזה. אף אחד לא הסביר לי באמת מה לא בסדר בסיטואציה, והיו לי את ההורים הכי טובים בעולם. אבל ככה זה במגזר החרדי, יש דברים שלא מדברים עליהם.
היחיד - קורבן של החברה
ימים ושנים עברו עד שהבנתי שאותו הבחור לא התכוון לחטוף אותי. מה כן? הסיפור הזה הבליח בזכרוני בהקרנת הסרט "ידיד נפש", העוסק בפדופיליה במגזר החרדי. יצאתי ורציתי לצרוח, לצעוק שכולם ישמעו.
עד מתי נעצום את עינינו ונאטום אוזניים? הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן. אין חברה שאין מה לתקן בה. כל מגזר וחשבון הנפש שעליו לעשות, אבל בחברות סגורות קיים מנגנון השתקה שבא להגן על המעטפת על חשבון הפרט. מנגנון שמקריב את הקורבן - הכול כדי לטאטא את השטיח ולהראות לכולם ש"אצלנו זה לא קיים".
ב"ידיד נפש" לא התקשתי להתחבר לדמויות, ובטח שלשפת היידיש ולשון הקודש. גיבורי התיעוד הזה באים מאותם רחובות שבהם פסעתי. אבל באומץ רב הם פותחים את אחד הפצעים המודלקים ביותר.
כל בר-דעת מבין מהן ההשלכות על היחיד שמעז לפתוח את הפה על הציבור שהיה חלק ממנו. הרי גם אם התנתק ממנה, משהו במוחו שלו עדיין כלוא ומדבר מתוכו כאילו הוא שם, בעבר, באותו מקום סגור. בתעצומות נפש הוא פותח את המקומות הכי נסתרים, הכי כואבים.
זעקת השתיקה היא הפצע הכי עמוק
הסיפור של גיבור הסרט, מאיר בר, הוא אך הד למאות ואלפי סיפורים שהושתקו עד היום; של מי שפחדו, פוחדים ויפחדו לדבר. אף אחד לא רצה להיות "מוייסר" (מוסר לרשויות השלטון). אבל מאיר מספר את סיפורו האישי, תוך שמירה על חזות שוקטת. וזה צרב יותר מכל צרחת כאב. זעקת השתיקה היא הפצע הכי עמוק.
והוא הפה לנשמות הילדים והנערים שבגרו והפכו לגברים, ותחת פניהם החתומות מתחוללת סערה מתמדת כי מישהו פעם פגע בהם, כי מישהו פעם סתם את פיהם, כי מישהו שם החרים אותם, כי הם הפכו לאשמים.
מעבר להיותו סרט מעולה, "ידיד נפש" הוא בראש ובראשונה סרט חשוב; שיקוף למה שקורה בתוכנו, בחברה החרדית. להתעוררות, לעשייה ולטיפול בבעיה. הלוואי ויגיע גם אל הסגורות שבקהילות ויפתח את מה שהיה סגור עד עכשיו.
לאחרונה הרימו כמה גורמים את הדגל בתוך המגזר, והם מנסים לטפל במקרים הללו. ברור לי שזה מורכב, וברור שהדרך עודנה ארוכה - אבל לפחות נפתח הפתח לאותם תמימים שאפילו לא יודעים לקרוא לתופעה בשם. וזה, חברים, זיק של אור בקצה המנהרה.
לפנייה לכתב/ת 
