עיניים עצומות לרווחה: "תסמונת רזאל" היא עיוות ההלכה
על פי ההלכה היבשה אסור להתבונן בנשים רוקדות. אז למה כיסוי העיניים של יונתן רזאל הפך אותה לקרקס? אולי כי הדבקות הלא צנועה בהלכות הצניעות מעקרת אותן מכוונתן הראשונית. תהלה פרידמן מייחלת שנחזור להיות פשוט דתיים נורמליים
התמונה של הזמר יונתן רזאל ואיזולירבנד שחור מדביק את שמורות עיניו על מנת שלא לראות את הנשים שקמו לרקוד בהופעה שלו, עוררה סערה תקשורתית רחבה. רוב התגובות עסקו ביחס של רזאל לנשים הרוקדות ולנשים בכלל - משפיל או מכבד, מדיר או מאפשר. זה דיון חשוב ואפילו קריטי בימים טרופים אלה, שבהם במאה שערים מסמנים שטרות שעליהם תמונות של משוררות, ובכנסת מבקשים להרחיב את המסלולים האקדמיים שבהם לא מאפשרים לנשים ללמד.
אבל יש נושא נוסף ובעיניי חשוב לא פחות, שהסיפור הזה מאיר: היחס להלכה; ההדגמה הקרקסית שסיפק רזאל לתפיסה פורמליסטית של ההלכה בכלל, ושל הלכות צניעות בפרט. התפיסה הזו נפוצה כל כך עד שהיא מוצגת כבלעדית. ההלכה היא שעל גבר לא להתבונן בנשים רוקדות, יגידו רבים, ומה שעשה רזאל זו הפגנה (לא כל כך צנועה) של מחויבותו להלכה. זה לא קשור לנשים הרוקדות, לא קשור להשפלה או החפצה. מחויבות להלכה ותו-לא.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- תעלומת המנורה: סמלים יהודיים על חפצים מוסלמיים
- אנגליה: הגננת הואשמה "את חיה בחטא" - ופוטרה
- בלי שירים מקפיצים: רזאל על הבמה - בעיניים פקוחות
הטענה הזו הופכת את ההלכה למערכת כללים סגורה, נטולת סיבתיות או היגיון, שאינה מבקשת לשרת איזושהי מטרה מחוץ לעצמה, וממילא היא מוחלטת ולא יחסית. אלא שלפחות ביחס להלכות הנוגעות בצניעות, זה תיאור שגוי ומזיק.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
וכך כותב הריטב"א (שחי בספרד במאה 13-14) על הלכות צניעות: "הכול כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו... מותר לו להסתכל ולדבר..." הריטב"א מתייחס להלכות הקובעות כי אסור לגבר לדבר עם אישה או להתבונן אפילו באצבע קטנה שלה, ומסייג אותו: הכול ביחס לאדם הספציפי וההתמודדות שלו עם יצרו המיני.
הלכה שתלויה בסיטואציה
להלכות צניעות יש מטרה - להביא לידי ביטוי את הממד המיני בחיי האדם בתוך הנישואין בלבד. לטובת מטרה קשה זו מוטלים הגבלות וסייגים על סיטואציות שעלולות לגרום לגירוי מיני או אפילו להרהור. אלא שסיטואציות כאלה הן, בהכרח, מותנות בהקשר חברתי וגם בנטייה אינדיבידואלית. יש תקופות וחברות שבהן כל הנשים כיסו את ראשן וממילא שיער גלוי עורר הרבה תשומת לב. יש תקופות שבהן כל שיחה בין איש לאישה שאינם נשואים זה לזו הייתה יוצאת דופן ברמה שקשה היה לשחרר אותה ממתח מיני.
חסדי ה', אנחנו לא שם. המציאות השתנתה. ומאחר שהמציאות השתנתה באופן כל כך דרמטי, ממילא גם הדברים שסביר שיגרמו לאדם רגיל ונורמלי עוררות מינית השתנו. לצד הריטב"א פוסק החיד"א (הרב יוסף חיים דוד אזולאי, בן המאה ה-18): יש שירה שהיא מינית ויש כזו שלא. שירת קודש אינה מינית, בדרך כלל, ולפיכך אין בעיה שגבר יקשיב לאשה שרה שירי קודש. הכול בדרך כלל כי הכול תלוי באדם ובסיטואציה.
הפוסקים הללו סמכו על האדם שידע להבחין באופי המצב ובמצבו הוא. הם סומכים עלינו שנדע להבחין בין חיילת השרה שיר ביום הזיכרון באופן מאופק ורציני, לבין זמר ששר שיר שתוכנו מיני, ושפת הגוף שלו תואמת. לחשוב שהשירה שלה אסורה ושלו מותרת, הופכת את ההלכה לאבסורדית ומעקרת אותה ממטרותיה.
אנחנו לא קראים
אני מתקשה להאמין שיונתן רזאל ביקש להפגין את התמודדותו עם יצריו המיניים. אני מעריכה שהוא ביקש להפגין את דבקותו בהלכה. אלא שבמעשהו זה הפך את ההלכה עצמה למגוחכת ומביכה, והיא לא. כלומר, אם לא מקפיאים ומגחיכים אותה, היא לא מגוחכת כלל.
אתגר הגבלת המיניות למסגרת המשפחה הוא אתגר קשה בחברה חילונית שהנחות היסוד שלה הפוכות לחלוטין, ו"שחרור מיני" נחשב בה לערך מקודש. זהו ערך דתי שאפשר להתווכח עליו, אך קשה שלא לכבד אותו, ואפשר לחלוטין להבין שהוא ערך קשה מאוד ליישום ועל כן נדרשים סייגים. אלא שאלה צריכים להיות מותאמי חברה ותקופה על מנת לשרת את מטרתם.
לקדש את הסייגים גם כאשר הם לא משרתים את המטרה, זו תפיסה קראית של ההלכה, כזו המקדשת את המילים במקום את הרעיונות. כמובן שאסור ללכת גם לקיצוניות ההפוכה; למחוק לגמרי את המילים ולקדש את הרעיונות בלבד. באופן לא אופייני לתקופתנו נדרש איזון, נדרש שכל ישר, נדרשת איזו נורמליות בסיסית. כמו שאמר אורי אורבך - צריך להיות דתיים נורמליים.
- הכותבת היא יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה
לפנייה לכתב/ת 
