הקרנבל בוונציה: ארס אנטישמי מאחורי המסכות

קרנבל המסכות בוונציה שנחגג בימים אלה, כלל בעבר התעללות ביהודים - עם מירוץ בעירום ומחזות אנטישמיים. למרות זאת, הוא המקור למנהג התחפושות שלנו בפורים, אך שהיהדות לא מתלהבת ממסכות, ומחכה ליום שבו אלוהים יקרע אותן

איתן דור-שב פורסם: 03.02.18 , 21:07

מה הסתתר מתחת למסכות של ונציה

בסוף השבוע שעבר נפתח הקרנבל של ונציה, שעתיד להימשך עד ל-13/2, עם נשף מסכות מרהיב בפיאצות הרומנטיות של העיר. ניגשתי לכתוב את הטור במחשבה על יהדות שחוגגת אמנות, שמתעצמת מתיאטרון רחוב ומשמחת המונים. אבל ככל שחקרתי המסר קיבל כיוון אחר. כי לקרנבל הזה, שהחל לפעול במאה ה-13, יש הרבה היסטוריה יהודית - לטוב, אך גם לרע.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

קצת רקע: יהודים הורשו להשתקע באופן זמני בונציה בשנת 1385. גם לאחר מכן הם חוייבו ללבוש טלאי או כובע צהובים (ולאחר מכן אדומים) וסבלו מאפליה. מגורי קבע בעיר התאפשרו משנת 1516, עת הוקם בוונציה הגטו היהודי הראשון בעולם.

התעללות ביהודים הייתה חלק משעשועי ההמונים

סבלם של יהודי איטליה לא הסתכם בכליאתם בגטו, שממנו הורשו לצאת רק בשעות היום. ברומא, בה נערך קרנבל מקביל לזה של ונציה, התחילו תמיד את ה״חגיגות״ במצעד של יהודי העיר, בטלאים ובגדים צהובים, לקול צחוקו של הקהל. בסיום הקרנבל הפשיטו החוגגים את אחינו, וכפו עליהם מירוץ-רגלי משפיל בעירום.

עוד בנושא בערוץ היהדות:

ארס אנטישמי בעבע גם בקרנבל המשמעותי יותר בוונציה. בספרו, "וניס אינקוגניטו" (Venice Incognito) מתאר ג׳יימס ה. ג׳והנסון, משפטי ראווה נגד יהודים, שהומחזו עם מסכות מכוערות וארוכות אף, היו חלק מהקומדיות אותם ביימו משתתפי הקרנבל. לא בכדי הדימוי האנטישמי של שיילוק - מלווה הכספים היהודי במחזה השייקספירי, ״הסוחר מוונציה״ - קשור דווקא לעיר זו. כך הייתה האווירה, והיא זרעה אימה בקהילה לפני כל תקופת קרנבל.

התחפשת בפורים? בזכות הקרנבל

למרות כל זאת, כבר בימי הביניים הושפעו יהודי ונציה מנשף המסכות המקומי והכניסו בעקבותיו את מנהג תחפושות הפורים (פורים, כזכור, נחגג בסמיכות קלנדרית לפסטיבל).

אימה בקהילה לפני כל תקופת קרנבל: מסכות אנטישמיות בקרנבל באיטליה, 1642. תחריט של Francesco Bertelli

באי בית הכנסת התחפשו לדמויות של סיפור המגילה, תוך שימוש בשפת המסכות המקומית של ה״קומדיה דל׳ארטה״. כך יכלו להמחיז את סיפור הניצחון של מרדכי ואסתר, ובעיקר את התלייה של המן ובניו. זו הייתה, ככל הנראה, דרכם של היהודים ״להחזיר״ לאנטישמים על כל הלעג בתקופת הקרנבל, ולהציג -באופן חתרני - את מפלתם ואת מותם.

מסכות כמוקד לטקסים מאגיים ולעבודה זרה

מנהג התחפושות הססגוני של פורים התפשט מיהודי ונציה לכל עדות ישראל, עם ״מסכות, רעשנים, זמירות וריקודים". פרשנות חסידית למסכות הפורים מסבירה כי תחפושת יכולה לשנות אותנו מבפנים (ה"שפת אמת"). רעיון זה דומה לאימרה של ספר החינוך: ״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. אבל התנ״ך מתייחס בפחות סלחנות למסכות, ובהיעדר תיאטרון חילוני, הן נחשבו לסוג מובהק של עבודה זרה: ״אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ״ (שמות, ל"ד).

הקרנבל ברומא, 1650. התעללו ביהודים למטרות שעשוע

גם חטא העגל מוגדר דווקא כפולחן של מסכה: ״חֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״. לאור פסוק בישעיה, ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ (המיטה קצרה מדי לישון) וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס״. נראה שמשמעות המילה ״מסכה״ בתנ״ך אכן דומה לשימוש במילה כיום, והיא דבר שיש להכנס לתוכו ובכך ״להקים לתחיה״ דמות של שד או של אל.

המסכה הקדומה בעולם התגלתה אצלנו

מסכות פנים אליליות מסוג זה מוכרות, כמובן, בכל העולם העתיק. הקדומה ביותר מביניהן - מלפני כתשעת אלפים שנה - אפילו התגלתה כאן, אצלנו, סמוך לעיר חברון. בסוסיא התגלתה לפני שנים ספורות מסיכת ברונזה נדירה של האל פאן, מהתקופה ההלניסטית. ועל פי ציורי כדים מהמאה החמישית לפני הספירה, ניתן לקבוע שמסכות היו חלק מרכזי בפולחן האל דיוניסוס באתונה (ומשם נכנסו גם לאמנות התיאטרון).

קרנבל המסכות בוונציה בימים אלה(צילום: רויטרס)

בימינו משמשות מסיכות לעבודה זרה בתרבויות שבטיות, כחלק מפולחני מאגיה. אלה כוללים ריקודים אקסטטיים, בדומה למסופר בחטא העגל. לעתיד לבוא, נאמר במקורות, הקב״ה יקרע את המסיכה מעל פניהם של אומות העולם

אי היהודים:

החיים בגטו היהודי הראשון

אלי מנדלבאום

הגטו היהודי הראשון כבר בן 500, ועכשיו נחשפים לראשונה פריטים נדירים שהשתמרו במהלך מאות השנים. בין היתר, פרוכת עתיקה ועליה סמלי המשפחה - משפחת כהנים: "אנשים לא מבינים מה זה גטו. למרות הצפיפות, הבידוד והעוני חלה פריחה בזכות העובדה שלראשונה יכלו היהודים לחיות במקום של קבע"

אי היהודים: החיים בגטו היהודי הראשון

אבל יש בתנ״ך מסיכה אחת מסוג אחר לגמרי. היא מוזכרת באופן כמעט אגבי, והיא מרתקת אותי במיוחד כי הסוד שלה מלמד על מהות האדם. מדובר במסיכה עליה מדבר הנביא ישעיה, בהקשר של ״אחרית הימים״.

בפרק כ״ה מתאר ישעיה באריכות את נפלאות הגאולה האוניברסלית לעתיד לבוא, כאשר האל יערוך ״משתה״ לכל העמים, ואילו המוות יאבד את הכוח שיש לו על בני האדם. וכך כותב הנביא: "וְעָשָׂה אדני צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה (ירושלים) מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים (יינות עתיקים)... וּבִלַּע (הסיר) בָּהָר הַזֶּה (את) פְּנֵי הַלּוֹט (הכיסוי) הַלּוֹט (שמסתיר) עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כ"ה, ו'-ח').

ישעיה מתאר את חיסול הסבל בעולם - לא רק של העם היהודי, אלא של האנושות כולה. בתוך כך הוא משווה בין ״היבלעות״ של המוות, כלומר היעלמותו, לבין ״היבלעות״ אחרת: היעלמותה של מסיכה קיומית, אשר - לפי הנביא - מסתירה היום, לפני הגאולה, את הפנים של אומות העולם.

משתה הסרת המסכות עד דלא ידע

במילים אחרות, כדי לגלות את האור האלוהי צריך יהיה רק להסיר קליפה חיצונית שדבקה בנו (ושמפרידה בינינו לבין האל) כדי לחשוף את מי שאנחנו באמת. מכאן שכל אדם הוא מטבעו טוב ומחובר לאל, ורק מסכה זמנית מעלימה זאת.

(צילום: AFP)

מה שהכי מרגש בעיניי בתיאור של ישעיה הוא העובדה שהאל לוקח את האחריות גם על עצמו. הוא זה שהליט את פני האנושות במסכות של אטימות, והוא זה שיסיר אותן מעל פנינו בזמן הגאולה. וכך, לעתיד לבוא, תזכה האנושות כולה לחגוג קרנבל אולטימטיבי: ״משתה מלכים״ שאותו יערוך האל בירושלים, לכל איש ואישה בעולם.

וכמו במשתה המסכות של פורים, כך גם במשתה העתידי, משתה הסרת המסכות, נשתכר ונתבשם עד שלא נדע להבחין בין ״ארור המן״ לבין ״ברוך מרדכי״ - כי ההבדל עצמו יעלם מתוך המציאות.