תשעה באב: תעזבו את החילונים בשקט
לא גירוש ספרד, לא פרעות ת"ח ות"ט וגם לא גירוש יהודי גטו ורשה אל מותם בטרבלינקה: כל אדם דתי יודע היטב שצום תשעה באב הוא על חורבן המקדש. בואו לא נבקש מהציבור החילוני להתחבר למועד דתי בטענה כי אינו כזה. ואולי הגיע הזמן לנסח לעצמנו מהו ט' באב עבורנו, כאן, במדינת ישראל הריבונית
שוב החילונים האלה. טיפה יידישקייט אין להם. איך אפשר שלא לכבד את אחד הימים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית? זה לא עניין דתי, זה עניין של אובדן זהות לאומית. זה לא עניין של הדתה, זה עניין של כבוד בפרהסיה הציבורית.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
תשעה באב בערוץ היהדות :
- "הכי קרוב לבית המקדש": אלפי מתאבלים בכותל המערבי
- סקר תשעה באב: האם אתם צמים? וגם: מתי יוצא הצום - וכל ההלכות
- עם בלי עבר - אין לו עתיד: היכנסו לעמוד תשעה באב
עד כאן הטיעון הנפוץ. ועכשיו, כמיטב כותרות הפאנלים שצומחים בליל תשעה באב תחת כל עץ רענן, יש להוסיף: "האמנם?"
תשעה באב הוא מועד דתי
טענה נפוצה בשדות הציבור הדתי-לאומי היא שתשעה באב אינו מועד דתי, אלא יום אבל לאומי המרכז פורענויות שונות שבאו על עמנו, ואינן דתיות במהותן. במילים אחרות, חילונים יקרים, עזבו לרגע את חורבן בית המקדש, זהו רק מאורע אחד בשרשרת של מאורעות עגומים שאירעו לאבותינו ולנו.
כל זה טוב ויפה, אבל איך אומר ביבי? לא זו השאלה. השאלה היא מהו תשעה באב בתודעה הישראלית שלנו היום. תשאלו כל פעוט בגן, כל נערה באולפנה וכל יהודי השובר שיניים עם הקינות, על מה ולמה הצום, הקרוקס והזקן הבלתי מהוקצע – והתשובה תהיה אחת: חורבן בית המקדש. לא כיבוש ביתר, לא גירוש ספרד, לא פרעות ת"ח ות"ט וגם לא גירוש יהודי גטו ורשה אל מותם הנורא בטרבלינקה.
בעודי מנסה לנסח עוד טיעונים המוכיחים כי אכן מדובר במועד דתי, קיבלתי ווטסאפ קהילתי ובו מסמך בן ארבעה עמודים צפופים שכותרתו: "הלכות תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון". ועל כך נאמר: מ.ש.ל.
מועד שזמניו, איסוריו ופרטי מנהגיו נגזרים ממקורות הלכתיים הוא מועד דתי, גם אם יש בגלעינו אלמנטים לאומיים. אז בואו לא נבקש מהציבור החילוני להתחבר למועד דתי בטענה כי אינו כזה, כאשר אנחנו עצמנו מתייחסים אליו כאל מועד דתי לכל דבר ועניין.
הפן הלאומי של תשעה באב: מישהו פעם הגדיר אותו?
האם יש לתשעה באב גם השלכות לאומיות ולא רק דתיות? כמובן. האם אנחנו יודעים לנסח לעצמנו מה בדיוק משמעותו הלאומית של תשעה באב? לא ממש.
יש שידגישו את שנאת החינם המאפיינת את חורבן הבית השני, יש שיבכו את הגולה שלאחר חורבן הבית הראשון, ויש שייתנו דגש על אנטישמיות סדרתית שגרמה לגויים להידבק לתאריך הנאחס הלאומי שלנו. אבל בתכל"ס, כשאנחנו מסתובבים בתשעה באב עם פרצופי תשעה באב, על מה באמת אנחנו עצובים? על חורבן בית המקדש? על הרוגי המרד הגדול? על הגולה? על שנאת חינם?
מעולם לא ישבנו וניסחנו לעצמנו מהו תשעה באב עבורנו, כאן במדינת ישראל הריבונית; לא החילונים ולא הדתיים. אז תשעה באב נשאר מועד דתי, שהקשר שלו לעכשוויות הישראלית החילונית נותר רופף.
ארץ חמדת אבות? דו-שיח של חירשים
בהרצאה שנתן לאחרונה מנכ"ל קרן תקווה, עמיעד כהן, הוא הגדיר את הדיאלוג החילוני-דתי בישראל כדו-שיח של חירשים. הציבור הדתי מדבר על ארץ אבות, על הבטחה אלוקית ועל השילוש הקדוש של עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל. אלו מילים שהציבור החילוני לא ממש מתחבר אליהן.
מנגד, הציבור החילוני לא מצליח לנסח לעצמו למה אנחנו נמצאים דווקא כאן ולא באוגנדה, או לפחות בברלין. האם קיומנו כאן הוא מקרי, תוצר של נסיבות היסטוריות? מה הצידוק המוסרי שלנו להיות כאן, לולא טיעון ארץ האבות? למה, בעצם, לא אוגנדה?
תוכנית אוגנדה עשתה טוב לציונות. היא הציפה את הפולמוסים המרים שבין "ציונות מדינית", "ציונות רוחנית" ו"ציונות דתית" – פולמוסים חשובים שדנים בשאלות של מהות. תוכנית אוגנדה שמה על השולחן את שאלת ה"למה" דווקא בארץ ישראל, וכל הרבנים וכל הציונים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה משכנעת דיה, שהרי הקונגרס שלח משלחת לבדיקת התאמת התוכנית לפני יישומה.
לנזוף בחילונים ש"לא מתחברים"? לא זו הדרך
"לא זה הדרך" כתב אחד העם ב-1889, וטען שהמדינה היהודית לא באה לפתור את בעיית הקיום הפיזי של היהודים בארץ משלהם, אלא שהיא באה לרפא את בעייתו הרוחנית של העם. לפני שאנחנו רצים לבנות מדינה, טען אחד העם, אנחנו צריכים לבנות זהות לאומית, תרבותית ורוחנית שאבדה לעם היהודי עם השנים. לרוע המזל, היטלר קבע עובדות בשטח, ומדינת ישראל קמה - כמו בחזונו של הרצל והציונות המדינית - כקרש הצלה הישרדותי לעם היהודי הטובע. שאלות המהות נדחקו הצידה.
התוצאה היא שעד היום מדינת ישראל לא ניסחה לעצמה מהי זהות יהודית ומה משמעותה, מה אופייה של מדינת היהודים, מהן השאיפות הלאומיות שלנו ומה הייעוד שלנו בעולם.
ללא ניסוח של הגדרות בסיס אלו, איך ניתן לשרטט את הפרהסיה הציבורית? כיצד אפשר להחליט על תחבורה ציבורית בשבת? איך ניתן לקבוע עמדה סדורה לגבי פליטים ומהגרי עבודה? וממילא - איך ניתן לבוא בטענות למי שלא מתחבר לתשעה באב כיום אבל דתי, הכופה בעיניו, על הפרהסיה הציבורית מנהגים דתיים? האם יש לציונות הדתית תשובה טובה ל"למה לא אוגנדה", מעבר לטיעון הדתי?
חילונים? אל תתלהבו
בספרו "מכים שורשים", מצביע הרב חיים נבון על אובדן זהות בעולם פוסט-מודרניסטי, כעל בעיה שורשית. החל מאובדן של זהות אישית, דרך אובדן זהות משפחתית וכלה באבדן זהות לאומית. בלי זהות לאומית יהודית לא נצליח להיות חסונים מספיק בפני הטענות העולות נגד ישראל, מבחוץ ומבפנים. לציבור הדתי-לאומי יש לפחות נימוקים דתיים להימצאותנו דווקא כאן. אבל מה עם הציבור החילוני?
הגיע הזמן שנשאל: האם לאחר 70 שנות עצמאות, כשישראל הפכה למעצמה איזורית, לא הגיע הזמן לחזור לפולמוסי הציונות של תחילת המאה הקודמת? חוק הלאום, למשל, הוא הזדמנות מצוינת. הוא קובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי שבה הוא "מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית".
מהי אותה הגדרה עצמית? מהי הזכות הטבעית, התרבותית וההיסטורית? מיהי "מדינת היהודים"? הגיע הזמן לחזור אל הקונגרס הציוני ולהתפלמס, עד שנמצא זהות משותפת. אני מציע להתחיל בתשעה באב.
לפנייה לכתב/ת 
