אבן נפלה מהכותל - ופרנסי הדת חוגגים
שאלה ראשונה שהטרידה את פרנסי הדת היא איך ישמש האירוע להוכחת הבעלות של הממסד על אלוהים. וכיוון שהאבן נפלה ב"עזרת ישראל" המעורבת, לא יקשה על הרב הממונה על האבנים ועל קשריהן עם ריבונו של עולם, להשיב לשאלות שהיא מעלה. כמה חבל שהם לא זוכרים שידיו של הורדוס, בונה האבנים, דמים מלאו
באינטרנט ייסדנו את מדינת היהודים
בשבת שעברה, בעיצומם של ימי "חוק הלאום" והמעצר על רקע דתי, קיבלתי מייל מידיד שלי ובעיקר של מדינת ישראל, שחי בטקסס: "רוחמה שבת שלום ושבוע טוב, כתבה מעניינת כתבת, השאלה החשובה היא איך אנחנו בניכר יכולים לעזור".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"מה אתם יכולים לעשות?" ניסיתי להיענות לאתגר, "אני חושבת על כך הרבה, ונדמה לי שהדבר העיקרי שעלינו לומר בימים אלו הוא שאנחנו יחד. אני לא מוכנה להמשיך לחשוב במושגים של 'ישראל' מול 'תפוצות' (ובוודאי לא 'גולה'), כפי שמנסים מחרחרי ריב לתאר את היחסים בינינו – זה שיח של א.נשי חופש כנגד המבקשים לשלוט עלינו ולמנוע זכויות מקבוצות מיעוט ואופוזציה.
"מי שנאבקים בנו מנסים לשמר מנגנון שתם זמנו, מנגנון שבו מדינות וגם דתות מנהלות את האנושות. המציאות הזו משתנה לנגד עיניהם המבוהלות והם מגיבים באלימות. המשימה שלנו היא להרגיע את הבהלה - ובד בבד לא להיכנע לה.
"לחופש שלי אין דת ואין ארץ, ומבחינתי טראמפ וביבי הם לא מנהיגי הארץ שלנו. רבן יוחנן בן זכאי הוא המנהיג שלי (וגם ילתא וגם רחל המבכה על בניה שלא שבו עדיין לגבולם). וברית של חמלה ושלום, זה מה שיש לעשות למען העם היהודי.
"עלינו להקים את מדינת העם היהודי שאין לה אדמה, דגל ובעיקר נשק. מדינה של עם יהודי ששמח לקבל חברות חדשות (גם אם הן פליטות), ומוכן לשחרר אחיזתו ממי שמבקשת ללכת ממנו. מדינה שבה האמונה באלוהים ובאדם משלבות ידיים. מדינה של מאור פנים וחמלה אנושית.
"העולם משתנה, האינטרנט והטכנולוגיה המתקדמת מבטלים את משמעות המרחק הפיזי, ועל כן את כוחן של המדינות. גם העם היהודי מוזמן לחשב מחדש את דרכו. אני מבינה שעליי לשלם מיסים למדינת ישראל ולשמור את חוקיה. כך גם מצבך בארצות הברית, אבל הזהות המוסרית שלי היא עם שוחרות ושוחרי החופש, ועם הנאבקים למען האחווה האנושית. האינטרנט מאפשר לנו להירתם לאותן משימות אנושיות ולשלם בהתנדבות 'מיסים' למשימות אלו. יש לנו מדינה יהודית אלטרנטיבית ומשותפת ובה אני שמה מבטחי".
משחקים באבנים
כן, אבן נפלה מקיר התמך המקיף את הר הבית, הידוע יותר בשמו "הכותל המערבי". ברחבי הרשת התייחסו לאירוע בהומור נהדר וראוי, אבל הממסד, הממסד... הוא הרי יודע להפיק זהב מאירועי סרק שארומה דתית דבקה בהם, וכך הפכה האבן, בה בוודאי מאסו הבונים, לכמה כותרות ראשיות בעיתונים.
"מדובר באירוע חריג ונדיר ביותר שלא אירע זה עשרות שנים. העובדה שאירוע עוצמתי שכזה התרחש לאחר יום הצום ט' באב שבו התאבלנו על חורבן בתי מקדשינו מעוררת תהיות ושאלות אשר נפש האדם קטנה מלהכילן ומחייבת חשבון נפש".
וכיוון שהאבן נפלה ב"עזרת ישראל" המעורבת, לא יקשה על הרב להשיב לשאלות שהיא מעלה. כדרכה של התרבות היהודית, השאלות ההגותיות מפנות את מקומן לשאלות ההלכתיות בדבר קדושתה של האבן ודין אבק האבנים שיתפזר ממנה אם יקבעו אותה במקומה.
הורדוס מחייך בקברו
וזאת כיוון שבמקרה הטוב והעתיק ביותר, אבן קדושה זו הושגה בדמים הרעים והרבים שידיו מלאו. החכמים לא נטו חיבה להורדוס ולבנייניו, וסוגיה תלמודית מרתקת בפתיחת מסכת בבא בתרא, משווה בין הקטן שבבתי הכנסת למקדשו המפואר של הורדוס. הסוגיה פותחת בקביעתו הרדיקלית של רב חסדא ולפיה אסור להרוס בית כנסת לפני שבונים בית כנסת אחר – משימה לא קלה לקהילה המבקשת לחדש מן היסוד את בית הכנסת שלה.
מיד לאחר קביעה זו מובאת אגדה ממזרית על כך שהורדוס החליט על בניית בית המקדש בעקבות עצה של חכם ששמו בבא בן בוטא. האגדה מתארת את הפרנויה ממנה סבל הורדוס ובעקבותיה (כך באגדה) החליט להרוג את כל החכמים, וכמו בתרבות המאפיה, להשאיר לצידו חכם אחד שישמש לו כיועץ. על מנת להרגיש בטוח ניקר הורדוס את עיניו של בבא בן בוטא, היועץ הבודד.
אם לא די לנו בכך, ממשיכה האגדה ומתארת את הורדוס כנקרופיל ופדופיל ששימר בדבש ואף בעל את גופתה של הילדה החשמונאית שהתאבדה.
כך מאפיינים החכמים את האיש שעומד מאחורי האבנים הגדולות והמפוארות של בית המקדש. מול בית המקדש עומד בית הכנסת הקהילתי; לעיתים קטן, לעיתים דל ועני ומט לנפול. אבל החדר הקטן, הצר והחמים הזה נבנה על ידי קהילה חיה ואוהבת, ולכן הוא הדבר האמיתי, ולא אבני הכותל.
משימת הישרדות מרתקת
באותה פרשה שבה מתחנן משה להיכנס לארץ ישראל
, חוזרת ומבהירה התורה עד כמה קשה ומאתגר מבחנם של אלה שכן ייכנסו אליה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו', י"ח).
דרשה ומחלוקת מרתקת המופיעה בספרות חז"ל במקומות ובגרסאות שונות, קשורה לצירוף הישר והטוב בעיני ה': "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם ויש שמחליפים בדברים הטוב בעיני אדם והישר בעיני שמים".
זו דרשה מורכבת הדורשת עיון רב, אך עניינה הוא בטענה הרדיקלית שאין די בעשיית רצון אלוהים, ולא ייתכן שהישר והטוב יהיו מכוונים רק כלפי שמיא. מי שרוצה לחיות בארץ הזו צריכה לכוון את מעשיה כך שיהיו ראויים ונכונים לא רק בעיני אלוהים, אלא גם בעיני הקהילה. וכדאי שיזכרו זאת פרנסי המדינה בבואם לחמוס את החופש והזכויות של יושבות ויושבי הארץ הזו.
חומסי החופש
עוד לא יבשה טיפת דיו על חוק הלאום, והוא כבר משאיר בנו טביעות אצבע גסות. השבוע כוסו כמה אוטובוסים בירושלים בשלטי תעמולה של חברת הכנסת רחל עזריה, המועמדת לראשות עיריית ירושלים. חלקם עסקו בדו-קיום בין ערבים ליהודים בעיר. ימים ספורים לאחר שנתלו שלטים אלה הם נקרעו בידיים גסות שמבקשות לכבות כל ניצוץ של אפשרות לדו-קיום.
ובאותו עניין – חברת סיטיפס ובית הספר "מדרסה" העלו קמפיין נפלא של לימוד ערבית ברכבת הקלה. קמפיין מעודד, אמיץ ואופטימי שכמובן גם גרר ביקורות וטענות מבעיתות על "עידוד התבוללות". תודה לכם על המסע המיוחד, אני מקווה שימשיך ושהשעה הפוליטית הקשה לא תרפה את ידיכם.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
