לצאת למסע ולחזור עם כיפה: הנוער הדתי רוצה לנדוד
שהילדים ילכו לישיבות, שיתחתנו מהר, שיחתמו קבע - רק שלא ייסעו מכאן, לא במטוס ולא במחשבה וברוח; לא עם תיק תרמילאים ולא עם ספר של עמוס עוז או יובל נח הררי. ככה מתמודדים מחנכים עם הרצון הטבעי של ילדי הישיבות והאולפנות לנדוד, לברוח מהמתח והרעש. ככה לא מתמודדים
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בקצה של מערכת הנדודים הזו נמצאת בתי, הנודדת במזרח עתה ושולחת מידי יום תמונה של פגישה אקראית עם חברותיה וחבריה הנודדים גם הם. כולם בני ישיבות ואולפנות ותיכונים דתיים. שלוש סיבות מונים הילדים שלנו לנדודים הללו. בראשונה הם בורחים מהמתח והרעש, מן הדרישות והחובות, מהצבא האינטנסיבי והלוחץ.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- שלט בסניף חלוקת הדואר: "נא להגיע בלבוש צנוע"
- "תקעו לי חיצים בלב": פתאום באמצע החייים, דיכאון
- קשה לכם לראות חיילות? לכו לפסיכולוג/
פרופ' רוחמה וייס
בשנית הם מחפשים משהו אחר, רוצים להציב יעדים וללמוד רעיונות, להכיר עולם חדש המציע אלטרנטיבות לקיום האנושי, ואולי גם למצוא את דרכם בחיים בתוך מגוון השבילים האנושיים.
ובשלישית הם רוצים לשוטט בלי לברוח מגורל ובלי לבחור יעוד, פשוט ללכת לאיבוד, לקום בלי לדעת מניין באו ולאן הולכים, רק ללכת ללכת.
רק שלא ייסעו מכאן
החינוך שלנו צריך להתמודד עם שלושת המסעות הללו. מוסדות חינוך רבים סבורים כי הדרך הבטוחה ביותר היא למנוע מן התלמידים לרצות לצאת, והם מבקשים לקבע ולהזהיר ולשכנע ולהשכיח מקיומו של החוץ. כך ניסה כריסטוף, זה שעיצב את עולמו של טרומן בסרט "המופע של טרומן" למנוע ממנו לצאת לפיג'י, כי בבועה יש כבר הכול. וכריסטוף הוא כמובן אנלוגיה לישו ולדת המבקשים לעצור את המסע האנושי, כי משה, ישו או מוחמד כבר גילו הכול.
דרך חינוכית אחרת מאמינה בצידה לדרך: אם הבסיס יהיה מוצק, אם נקנה לתלמידים הרגלים ונעמיק את עולמם הרוחני, כך יוכלו להתמודד עם האתגרים שמזמנים הנדודים מחוץ למחנה. נכתוב מדריכים למטייל הדתי, נכתוב ספרים על פוסט-מודרנה ויהדות, נעזור להם למצוא מזון כשר גם כאשר הם נודדים, אפילו בדיעבד ובקושי, העיקר שייקחו איתם למסעות הנדודים שלהם, בעולם וברוח, את הסידור והחומש, ואת הרב הזמין בוואטסאפ 24/6 לשאלות הלכתיות.
הדרך הזו מצליחה, אמר לי תלמיד לאחרונה, להשאיר את הכיפה ביד לפחות, גם אם לא תמיד על הראש. זו דרך מאולצת, הנכנעת ליצר הנדודים ומקווה כי הנודד יצלח את הדרך ויחזור לעולם הקבוע והיציב, והיא עובדת לא רע.
דווקא לחנך למסע
דרך שלישית היא חינוך המעודד מסע. חינוך - כמסע רוחני וכמסע פיזי לגלות יעדים חדשים, להכיל רעיונות ואמונות, ולהטמיע אותם בעולם הרוחני של הצעירים. מטרתו של המסע החינוכי הזה איננה להביא לייתור של שאר המסעות, אלא להביא לכך שהם יהיו חלק ממסע חיפוש גדול יותר.
חינוך כזה חייב לתת כלים להבנה של העולם, הוא צריך להראות שגם היהדות היא מסע גילוי שלא מסתיים בדור מסוים, ולא נתקע בסיסמאות רומנטיות או מיליטנטיות; חינוך שיהיה סוער ומאתגר, שמחנכיו נמצאים עדיין במסע ומבקשים דרך, חינוך שיש בו גם סימני שאלה ומשפטים לא גמורים, שמותר בו לשאול ולא חייבים שתהיינה תשובות. חינוך שחושף את העולם ורעיונותיו, שמלמד גם רעיונות סותרים וחתרניים, כדי שהמסע האישי יהיה משמעותי ומלמד, ולא בדיעבד.
אינני משוכנע שהדרך השלישית תשיג את יעדיה יותר מהאחרות. כל חינוך יש בו מן העיצוב, ואנשים צעירים עלולים לראות בה דרך מניפולטיבית מעצבת ולדחות אותה, או לצאת ממנה נבוכים בלי דבר וודאי להיאחז בו. אולם בדרך הזו יש כנות ועניין. היא מעודדת מחשבה ופותחת אפשרויות רבות, ויותר מכל, היא ממלאה את תיקי המסעות בצידה לדרך.
ועוד יש לומר, כי דרך זו תתרום גם לעולם הרוח היהודי ולעולם ההלכה. דברי ר' ישראל משקלוב על מורו הגדול, הגאון מווילנא, שלא הניח דבר מכל מדעי העולם שלא למד, משום שכל ידע תורם עשרות מונים להבנה והעמקה בעולם התורה - מהדהדים בדרך גדולה וקשה זו. היא דורשת מחנכים גדולים, בעלי ידע ותעוזה, הנטועים היטב בעולם היהודי וגם דרכי העולם נהירים להם ככל האפשר.
צריך מנהלים ורבנים בעלי מעוף ועומק, לא כועסים ולא מפחדים, כאלו שלא זקוקים להטפות ואיומים, אלא לחוש הומור וקלילות ושמחה ובעיקר ביטחון. דומני כי הייתה זו דרכו של הרב קוק, דרך של אורות ותקווה שיש בה כבוד גם לבריחה מהעבר המעיק, ויש בה גם ייעודים חדשים, וגם מקום לשוטטות-עצמה כדרך לחירות.
לפנייה לכתב/ת 
