צדיק ורע לו: חברותא עם נזירה קתולית
בלב יער ערמונים, במנזר שאין לפרסם את שמו עם נזירה שאין לפרסם את שמה - נפגשתי ללימוד בין-דתי והרהורים על עיוורון פיזי ורוחני וההבדל בין דוד המלך לישו, מנהיג שאמונתו המגלומנית הביאה לעולם טוב וגם סבל
מדברת על לבה
את הטור הזה אני כותבת בסיום שבועיים מתוקים, מלמדים ומאתגרים של התבודדות במנזר השוכן בלב יער ערמונים בפרובאנס, במרחק שעתיים הליכה מהכפר הקטן הקרוב ביותר, ושעת נסיעה מהעיר. ביומיום אין יוצאת ואין באה מהנזירות ומאורחות המקום.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במהלך השבוע הנזירות אוכלות לבדן בחדר ומתכנסות רק לתפילות. בימי ראשון הן חיות כמשפחה; אוכלות יחד ומשוחחות. ביתר הימים הן מדברות רק כשהכרחי. כמה מהנזירות מכונות "גשר" ואחראיות על הקשר עם העולם החיצוני; הן מוכרות בחנות המנזר ומטפלות באורחות כדוגמתי. הן מדברות מעט יותר.
כולנו ילדות של אלוהים
אלוהים חילקה את מתנותיה בין הדתות והתרבויות השונות ואף אחת לא יכולה לטעון "עמי תמות חוכמה". התרבות היהודית הביאה לעולם מתנות רבות, ביניהן תפיסה חזקה של משפחתיות וקהילתיות. אבל כשיש לי צורך בחוויה ההפוכה, בהתבודדות והתבוננות פנימית, התרבות היהודית לא פיתחה את הכלים המתאימים לי, ואני פונה לעזרתן של תרבויות אחיות. מדיטציית מיינדפולנס היא עבורי כלי התבוננות רב עוצמה, והמנזרים הנוצריים מציעים מסגרת שאין שנייה לה בשקט ובאווירה רוחנית.
כך מצאתי את עצמי בשבועיים האחרונים בדירת נזירות קטנה ומחופת עץ, במנזר עתיק משוחזר להפליא, ביער ערמונים בפרובנס. כל יום הונח "מן" במפתן דלתי: שתי סלסילות קש ובהן מנות מזון מבושל למשך היום. כל יום הוזמנתי, אם ארצה, להצטרף לתפילות (הנזירות הללו שרות כמו פיות ולא היה סיכוי שאפסיד ולו מזמור אחד). יכולתי לטייל בשבילי היער ולשוחח עם הערמונים. כל היום היה שקט ופנוי לעניינים הרוחניים שלי.
חברותא עם נזירת ה"גשר"
נזירה צעירה מנזירות ה"גשר" טיפלה בי במסירות. לקראת סוף שהותי שאלתי האם תסכים להיות לי חברותא לטור זה. כיוון שנזירות אלו גוזרות על עצמן גם אנונימיות מחולטת, היא שקלה ובדקה עם הממונה על המנזר. לבסוף סוכם שאם לא אציין את שם המנזר ושם הנזירה, נוכל ללמוד ולפרסם את הדברים. אז אכנה אותה רבקה.
האתגר הדתי של העיוורון
אני קוראת עם רבקה (דברים כ"ו, י"ח): "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (רש"י מציע שמשגה פירושו – משיא עצה רעה. ובהשאלה, ארור מי שמבלבל את זה שאינו יודע לאן הוא הולך).
מוסרי ואפילו די מתחייב. אכזרי להשׁגות עיוור בדרך ומי תבקש לעשות זאת? אלא שמיד עולים בדעתי פסוקים המלמדים על יחס עוין לעיוורים ולעיוורון.
עיוור זה טוב או רע?
בכור עיוור בבקר ובצאן לא יכול להיות מוקרב לאלוהים: "פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ". מצד אחד, אשריו שיצא בחיים. מצד שני, אי הקרבתו מנומקת בכך שהוא סובל מ"מום רע" ואלוהים לא חפץ בו.
העיוורים שנואי נפש דוד
יחס פוגעני לעיוורים מופיע בסיפור לכידת עיר דוד (שמואל ב' ה'): "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".
הפסוקים חידתיים ומקוממים, ועל כן הוצעו להם פירושים שונים המרחיקים אותם מהפשט. לא אכנס לפולמוס סביבם. רק אדגיש את המילים הקשות "הפִּסחים והעיוורים שנואי נפש דוד", ואת הרחקתם של השנואים מה"בית" (תהא משמעותו אשר תהא). אם כן, יש מי שרוצה להשׁגות עיוור בדרך, והתורה יודעת על מה היא מצווה.
ישו והעיוור
רבקה היא קתולית אדוקה, וניכר שהפולמוס הלמדני לא מוכר לה ולא יתחבב עליה בקרוב. היא מציעה סיפור מופת מהברית החדשה שילמד שאמנם בקרב העם יש "משגים עוורים בדרך" אבל המנהיג, ישו, בניגוד לדוד, מלמדנו חמלה. זה סיפור יפה והפרשנות שמציעה לו רבקה מוציאה אותו מפשוטו-פשטנותו וכך מיפה אותו כפליים.
הסיפור מתייחס לרגע שבו יוצא ישו מהמקדש (יוחנן ט): "ויהיה בעברו וירא איש והוא עיוור מיום היוולדו. וישאלו אותו תלמידיו לאמור, רבי מי הוא אשר חטא – הזה אם יולדיו כי נולד עיוור. ויען ישוע לא זה חטא ולא יולדיו אך למען יגלו בו מעללי אל". ישו מפליא מעשיו באיש העיוור וגורם לו לראות. בהמשך הסיפור שכניו של האיש העיוור לא מזהים אותו כיוון שהם הכירו אותו רק כעיוור שיושב ומבקש צדקה. ועוד בהמשך הסיפור הפרושים מתווכחים ביניהם האם ישו הוא איש אלוהים או לא, כיוון שעשה את המופת ביום השבת.
נושאים מעניינים רבים עולים כאן. רבקה מבקשת להפנות את תשומת לבי לכך שישו, בניגוד לשכנים, רואה באדם קודם כל אדם. מבחינתו הוא "איש עיוור" בעוד שמבחינת השכנים הוא "עיוור מקבץ נדבות". האם זו תגובה לסלידתו של דוד מהעיוורים?
מופת יהודי הוא מופת שבור
בזכרוני עולה סיפור מופת מפורק (מסכת תענית כא, א): "אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מיטתו מונחין בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים...
"הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין..."
הייתי מחליפה עשרה סיפורים על מנהיגים מושלמים, בסיפור אחד שכזה המעורר שאלות רבות. לו לא נפטר העני היה ברור שגמזו איש נפלא, טוב מרוב הבריות שאני מכירה. הוא לא התעלם מהעני, הוא התכוון לעזור ורק השתהה מעט (מי שתעיין במקבילה בתלמוד הירושלמי, תגלה שהשהיית העזרה שם ארוכה יותר).
ברור שהעני לא מת בגלל גמזו, וגמזו לא יכול היה לדעת שהוא כה מורעב שהמתנה קצרה תהרוג אותו. שהרי אם איש כמוהו היה מבין זאת, הוא לא היה מתעכב במתן האוכל.
נודה על האמת, יפה יותר לתת אוכל מיד כשמבקשים זאת מאתנו. אבל האם תוצאות ההתעכבות של גמזו מצדיקות את ההשתלחות הפרועה שלו בעצמו? הרי עכשיו הפך לעיוור, נכה, חולה ומאוד נזקק. הוא לא יכול לפרנס את עצמו, ובמקום שיכפר על חטאו בתרומה לקהילה, הוא מעניש את כולם איתו. מה הועיל חכם זה באלימות שהפנה נגד עצמו?
הגזמת, גמזו
סיפור זה מעמת את רבקה עם המסורת היהודית-למדנית (והאמת, גם המקראית) של מנהיגים "שבורים", מנהיגים שמעשיהם מעוררים מחשבה ביקורתית ולא השתאות, והיא מסכימה ללכת איתי ולחשוב על חטאו של הצדיק, ובפיה הצעה מעניינת: "טעותו של גמזו הייתה במחשבה שיש לו יותר כוח ואחריות ממה שהיו לו באמת. הוא חשב שהוא צריך 'לפרנס' את העני ולפתור את צרותיו, וזו עבודה שדורשת התכוננות רבה. למעשה, הוא היה צריך לתת לעני תאנה אחת ומעט מים לשתות וכך חייו היו ניצלים.
"לפעמים אנחנו חושבות על הבעיות הגדולות של העולם, רוצות להציל אותו ומתייאשות מחוסר יכולתנו. באותו זמן יש הרבה פעולות קטנות ואמיתיות שהיינו יכולות לעשות".
האם המחשבה על הבעיות הגדולות של החיים היא דרך מתוחכמת לברוח מאחריות של ממש? בלבי, בלי לאתגר את המארחת שלי, אני חושבת שישו וגמזו לא היו כל כך שונים. שניהם האמינו שעל צווארם תלוי סבל העולם. אמונתם המגלומנית הביאה לעולם טוב וגם סבל.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
