ראש חזיר בבית הכנסת: בין הדתה להסתה
התהליך המרכזי שעבר על ישראל הוא דווקא של חילון: יותר מקומות פתוחים בשבת, יותר אפשרויות לנשים בצבא, הרבה פחות לימודי יהדות. אבל באווירת מלחמת התרבות, כל תזוזה קלה של הממסד הדתי גורמת מיד לזעקות "הדתה" - אם יש או אין קשר. שרק לא נשפוך את התינוק עם המים
לפני תשע שנים נספה אסף, בנו של אילן רמון, בתאונת אימונים. משפחתו ביקשה להוקיר את זכרו באמצעות כתיבת ספר תורה. לפני כחודשיים, ביום השנה לנפילתו, התקיימה תהלוכת הכנסת ספר תורה מביתו שבשכונת רמת חן ברמת גן, לבית הכנסת השכונתי. קבוצה גדולה של בני משפחה, חברים ותושבי העיר המוקירים את זכרו ואת זכר אביו התקבצו לכבוד התהלוכה. גם אני נכחתי שם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
טרם תחילת התהלוכה משך את תשומת ליבי אירוע קטן, לכאורה שולי: נער צעיר תושב השכונה, כבן 17, ניגש למארגני התהלוכה ודרש מהם להסתלק מהמקום. "אל תעשו ליד הבית שלי את האירועים האלה", אמר. "זה ממש מפריע לי!" בתשובה לשאלת אחד המשתתפים מה בדיוק מטריד את מנוחתו, סינן הבחור: "נמאס מכל ההדתה הזאת". אחד השוטרים שאבטחו את האירוע הפעיל את סמכותו כדי להרגיע את הרוחות. הנער חזר לביתו, והתהלוכה התנהלה בכבוד הראוי עד להכנסת ספר התורה לבית הכנסת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- התסכול החרדי: "בתו של הרב עובדיה - רפורמית, רשעה ארורה"
- כשהילדה חוזרת בתשובה: הסיפור שמאחורי "סיפור אחר"
- פסיכולוג דתי ש"מרפא הומואים", נתפס באתר היכרויות לגברים
בשנת 2018 – במדיה התקשורתית, ברשתות החברתיות ומתברר שגם ברחוב ממש – גדל באופן ניכר השימוש במונח "הדתה" כביטוי לחוסר שביעות רצון מסממנים דתיים במרחב הציבורי. בסוף השבוע האחרון לבש "חוסר שביעות הרצון" צורה חדשה ואף עלה מדרגה, כאשר ראש חזיר נוטף דם הונח בפתח בית כנסת ברמת השרון.
פרופ' גיא בן-פורת מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון, מחבר הספר "הלכה למעשה – חילונו של המרחב הציבורי בישראל" (ובעצמו, אגב, חילוני גמור) - טוען כי התהליך המרכזי שעבר על החברה הישראלית בעשורים האחרונים הוא דווקא של חילון, ולא של הדתה.
העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: הרבה יותר מקומות הפתוחים בשבת, הרבה יותר מסעדות לא כשרות, תכני התקשורת והפרסום הפכו למתירניים בהרבה - ובאופן כללי חופש הפעולה של הפרט בענייני אמונה ומצפון רחב מאי-פעם.
הישראלים: מסורתיים עד חילונים
פרופ' אשר כהן, מרצה למדע המדינה וראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, מציין שהחילון לא מתבטא רק במישורים האזרחיים, אלא גם במסגרות מדיניות. כך למשל, הצבא עבר תהליך אדיר של פמיניזציה, והחינוך הממלכתי היהודי עבר פיחות משמעותי בלימודי התורה שבעל-פה והיהדות.
לטענת פרופ' בן־פורת, תהליך החילון נגרם פחות בגלל שינויים רעיוניים ויותר בגלל שינויים דמוגרפיים ומעבר לכלכלת שוק, היוצרת הזדמנויות חדשות ופיתויים חדשים. החברה היום גלובלית, מערבית וצרכנית יותר משהייתה לפני ארבעים שנה, והדבר משפיע גם על הממסד הדתי, המאבד מסמכותו לטובת "פלורליסטיות של הדת".
ד"ר חזקי שהם, חוקר במכון הרטמן, מסביר כי ירידת סמכות הממסד הדתי היא חלק מתהליך רחב יותר, "במסגרתו בוחרים היהודים רכיבים מהמסורת על פי טעמם, ואף משמעותן של האמונות והפרקטיקות בעיניהם נבנית לאו דווקא מתוך תיאום עם הפרשנות האורתודוכסית", כדבריו.
שהם טוען כי "הם אינם מזדהים עם הקבוצה הדתית, זו שמצהירה כי היא מקבלת על עצמה את סמכות הממסד הדתי ואת ההלכה במלואן, אך אין זה מתוך התנגדות עקרונית לדת כולה כעולם תוכן, אלא מפני שהעידן המודרני מאפשר להם לבחור אישית מתוך הדת כרצונם, על פי צרכים חינוכיים, תרבותיים, פוליטיים, כלכליים ופסיכולוגיים".
תהליך זה מסביר גם כיצד במקביל למגמת החילון במרחב הציבורי הישראלי, רואה הרוב המוחלט מבין היהודים, את המסורת הדתית כחלק מרכזי בהוויית חייהם. אלא שלעומת בני החברה הדתית או החרדית, בני החברה המסורתית המהווה את "המגזר" הגדול בחברה הישראלית (וזה נתון מובהק בשדה המחקר הסוציולוגי) – אינם מתייחסים למסגרת הדתית כמקור סמכות מחייב לפי הגדרת הממסד ההלכתי, והדת נטולת כוח כפייה. מעין שריד מן העבר המשמש מסגרת לאורח חיים כללי שלא ניתן לוותר עליו.
גם מי שדוחים את המסורת כמקור לפרקטיקות מחייבות, או כבסיס לתפיסת עולם, או כרכיב מרכזי בזהות העצמית - ממשיכים להתייחס אליה, גם אם לא במודע, בתור משאב תרבותי ישראלי.
אווירה של מלחמת תרבות
אם כן, מה המקור לחיכוך בין דתיים לחילונים? במסגרת התחרות בשוק הרעיונות נוצר לעיתים מתח כאשר אחת מהקבוצות נוטלת הובלה בזירה הנוגעת או משיקה לתחום שבין המסורת לחופש הפרט (אגב, לעיתים דווקא הפגיעה באלמנטים מסורתיים עלולה להיות פגיעה בחופש הפרט).
מאחר שבישראל קיימת אווירה של מלחמת תרבות (ולדעתי, לרוב זו אווירה ותו לא) – הרי שכל פרט הופך ללוחם, וכל פעולה נתפסת כניסיון לפגוע בחירות מצפונו או פעולתו של האחר.
חייבים להודות כי השימוש במונח "הדתה" נעשה באופן יעיל למדי בשנה האחרונה. כל תזוזה קלה של הממסד הדתי גורמת מיד לשליפתו והטחתו – גם כשהסיטואציה רחוקה מלהיות כזו המאיימת על חירותו של הפרט.
בחנו את עצמכם
לרוב המחלוקת מתנהלת בכבוד הראוי ובגבולות המקובלים במסגרת התגוששות של רעיונות פוליטיים מתחרים במדינה ליברלית. אולם החשש הוא כי שימוש יתר ברטוריקת ה"הדתה", תביא לשפיכת התינוק עם המים.
בתקופות שבהן גואה המתח הפוליטי (כמו בתקופת הבחירות המוניציפאליות), חברי קבוצות פוליטיות יוצאים נגד "הדתה" בעריהם, אפילו שהמרחב הציבורי חילוני ברובו, ומגמת החילון גוברת בכל המישורים הציבוריים. וכך עולה התהייה ביחס למניע של נושאי דגל ה"אנטי-הדתה", מתוך חשש כי זה נעשה לא תמיד רק לשם שמים.
כמובן שלסוגיה זו ישנם נדבכים נוספים, והנה נקודה אחת למחשבה: האם השימוש שנעשה בביטוי כזה או אחר כלפי קבוצה פוליטית נובע ממקום של ביקורת לגיטימית, או מתוך פוביה לא רציונלית מפני השונה?
בתור מבחן בדקו את עצמכם: האם בשלב כלשהו אמרתם לעצמכם, "אני לא שונא דתיים – אלא את ההדתה" (או הדתיות)? אם כן, לדעתי אין זה שונה מטענה בנוסח: "אני לא שונא הומוסקסואלים – אלא את ההומוסקסואליות", והמרחק קצר למדי גם מטענה כמו "אני לא שונא יהודים – אלא את היהדות". נראה כי מי שאהבת אדם בליבו, איננו זקוק לקריאת השכמה נוספת.
- הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות, ועמית בכיר במכון בגין למשפט וציונות בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
