בתו של "מהנדס הגדרות" של אושוויץ מבקשת סליחה
במפגש מרגש ובלתי ייאמן כמעט, ביקשו צאצאי נאצים ליצור קשר עם נח קליגר, ניצול השואה שהיה על האקסודוס. התוצאה - מחזמר המבוסס על חייו. אבל הוא לא הספיק: בתו, איריס ליפשיץ-קליגר, ישבה במקום שיועד לו ביום שבו קמה מהשבעה עליו - ופגשה גם את בתו של האיש שהכניס יהודים לתאי הגאזים
משלחת של 50 גרמנים, צאצאים בני הדור השני או השלישי של מי שהיו חיילים או פעילים נאצים, נחתה בארץ בסוף השבוע האחרון כדי להעלות לראשונה את המחזמר "אקסודוס 1947" לזכרו ולהנצחתו של אבא שלי, שריד מחנה אושוויץ, העיתונאי נח קליגר ז"ל, שהלך לעולמו בגיל 93.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
התכנון של השחקנים (וגם של נח) היה שיישב בשורה הראשונה של מופע הבכורה, אבל הגורל רצה אחרת - ואבא הלך לעולמו שבוע לפני שההצגה עלתה אצלנו. את מקומו באולם מילאתי אני, ועיניי ברקו מדמעות ומהתרגשות. הגעתי למופע היישר מבית הקברות, לשם עלינו בני המשפחה עם סיום השבעה על פטירתו, ובסמיכות הזו, שהיא גם מצמררת וגם מרגשת, לא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי ועל כמה שהוא היה רוצה להיות כאן, באולם המלא.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- בית הדין הרבני: התלוננת נגד הגרוש במשטרה? פצי אותו ב-100 אלף ש"ח
- אנטישמיות רוסית: ילדים חרדים עולים באש
- החרדים בעדם: לשלב בעלי מוגבלויות בחינוך, בעסקים ובשכונה
ב־10 ביולי 1947 עלה נח קליגר על הספינה "פרזידנט וורפילד", שבהמשך קיבלה את השם "אקסודוס". אבא היה איש צוות וממפקדי הקרב שהתנהל בלב ים נגד חיילי הקומנדו הבריטיים, שניסו למנוע את הגעתה לחופי הארץ וגירשו לקפריסין את אלפי המעפילים שנדחקו בבטנה.
שלוש סירות שנשלחו ללב ים על תקן בתי כלא צפים, קלטו את הניצולים והשיטו אותם הרחק מחופי הארץ. אולם הם, עיקשים שכמותם, סירבו לוותר. החומרים החזקים הללו שמהם עשויים החיים – גם החיים הלאומיים שלנו כבני העם היהודי, וגם החיים האישיים שלי כבתו של האיש הגיבור הזה, שיחד עם חבריו עשה היסטוריה – הם ללא ספק גם הסיפורים שמהם עשויות אגדות, ודאי כאלו שזוכות בבוא היום לעלות על במה ולעבור הלאה, לדורות הבאים.
המטרה: לפרום את קשר השתיקה הגרמני
כך גם חשבו הצעירים חברי "מצעד החיים" הגרמני (March of Life), ששלחו לאבא שלי בקשה להיפגש איתו כדי לתעד את סיפורו. הארגון שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני מספר שנים, נוסד על ידי יובסט ושרלוט ביטנר. הוא, כמו שאר חברי הארגון, צאצא לסבא נאצי שגילה במקרה את עברו המוכתם.
"את הסיפור האישי של סבי וחלקו במלחמה גיליתי לפני שמונה שנים", הוא מספר, "אבל הרצון לקום ולעשות מעשה צץ הרבה לפני כן. תמיד הבנתי שמשהו קרה ושצריך לפרום את קשר השתיקה. הביקור בישראל מרגש במיוחד בזכות המפגש בין הדור הצעיר, משני הצדדים, וזו גם הייתה צוואתו של נח, אביך - לדבר ולספר".
ביטנר הקים את הארגון בשיתוף עם הכנסייה האוונגליסטית שבאזור היער השחור בגרמניה, וחברים בו צאצאיהם של חיילי הוורמאכט, אנשי האס-אס והמשטרה הגרמנית. מאז הקמת הארגון ב־2007 ערכו חבריו מאות מצעדי זיכרון ביותר מ־350 ערים ב־20 מדינות, בשיתוף עם קהילות יהודיות וכנסיות נוצריות רבות. "אנחנו קוראים לזה זיכרון פיוס ונקיטת עמדה בעד ישראל".
"אלה גרמנים טובים, אמא"
ביוני לפני כשנה וחצי, ביום שישי אחר צהריים, פגש נח את השחקנים ואת חברי המשלחת, שאמרו לו שהם רוצים להרים הצגה לפי סיפור חייו. ההתרגשות הייתה חוצת שפות וגילאים. המפגש נערך בקיסריה, ואבא סיפר לנוכחים את סיפור השואה שלו וגם את זיכרונותיו מהשהות בלב ים על סיפון האקסודוס. לפגישה ההיא ליוו אותו אמי ז'קלין ובני יובל (23). לעולם לא אשכח את הודעת הטקסט ששלח לי במהלך הפגישה: "אמא, את לא מבינה מה קורה כאן. זו לא עוד הרצאה של סבא בפני תלמידים מגרמניה, אמא, אלה הם צאצאים של נאצים. צאצאים של פושעי מלחמה שרצחו יהודים בדם קר".
אני מודה שזעתי בחוסר נוחות בצידו השני של הנייד: "אז מה סבא עושה שם?" עניתי בחשש. והבן שלי הרגיע: "אמא, זה לא מה שאת חושבת. הגרמנים הצעירים האלה מנסים לכפר על העוונות של הסבים הנאצים שלהם. אלה גרמנים טובים, אמא". כאן כבר התחלתי לבכות, כאשר יובל המשיך לכתוב: "הם הגיעו לכאן עם גיטרה, מנגנים הבה נגילה, סבא אפילו עשה כאן קידוש אחרי שסבתא הדליקה נרות שבת מול כולם. מסתבר שיש גם גרמנים אחרים, שמאמינים בישראל וביהדות ומנסים להוכיח שהם ידידי אמת שלנו".
ואבא קיווה: אולי בעוד מספר דורות יחול השינוי
לאחר שהשלושה חזרו הביתה מהמפגש המרגש בקיסריה, השלים אבא שלי את התמונה: "זו הייתה חבורה של צעירים מגרמניה שסיפרו לי בתעוזה גדולה שהסבים שלהם שירתו באס-אס או בוורמאכט, ואף לקחו חלק פעיל בהשמדת יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה", אמר לי בהתרגשות.
אבל בדרכו הקליגרית, מיד טרח גם להוסיף: "אמרתי להם שלמרות שהיה זה ערב מאוד מרשים ומרגש, זה לא שינה את דעתי על אבותיהם, אבל הבטחתי שאנסה להאמין שבעוד מספר דורות אכן יחול שינוי בתודעתו של העם שתיכנן וכמעט גם הצליח להשמיד את העם היהודי".
אולי היה זה שולחן השישי הערוך עם הנרות הדולקים, ואולי הקידוש המשותף או פניהם הזורחים של בני ושל אמי שליוו אותו, אבל משהו במעמד הזה גרם לאבא שלי לשמור על קשר עם הצעירים, נציגי ארגון "מצעד החיים" הגרמני, שמצידם התאהבו באיש הגיבור והנחוש הזה על אף שבמעמד המפגש לא הסביר להם פנים ונשאר נחוש כדרכו.
הקשר התהדק, הלבבות נפתחו
במהלך השבועות והחודשים שלאחר מכן ולאורך השנה וחצי האחרונות, זכיתי לראות מקרוב איך הקשר בין הצדדים הולך ומתהדק וכיצד הלבבות נפתחים משני צידי הזמן והזיכרון.
הנה, רק לפני שלושה שבועות, כאשר חזר מיום טיפולים בבית החולים, באו לבקר אותו בבית הוריי בתל אביב שתי נציגות הארגון במטרה להזמין אותו לפרמיירה של המחזמר שעולה בהשראתו. אבא כמובן התרגש לשמוע שסיפור חייו, כפי שסיפר אותו לצעירים באותה קבלת שבת בקיסריה, הפך להיות מחזמר, ואף הבטיח להן להתחזק ולהגיע למופע הבכורה.
רצה הגורל והמופע בתיכון "בני דרור" התקיים בדיוק ביום השבעה למותו. אבא לא זכה לקיים את הבטחתו, אבל אנחנו היינו באולם במקומו, לשם הגענו מיד לאחר שעלינו לקברו. אגב, חלק מחברי הארגון שהגיעו לארץ לפני האחרים, הגיעו לכבד אותו בדרכו האחרונה ובכו מעל קברו כאילו היו בני משפחה.
הסבא היה "מהנדס הגדרות" של אושוויץ
במשלחת שהגיעה לישראל הייתה גם משפחת פייפר, ההורים בארבל (47) ופרנק (48) ושתי הבנות אנה-סוזט (16) וג'ורדנה (12), שמשתתפות בסבב ההופעות בארץ. כל חייהם ידעו בארבל ופרנק שמשהו בעברם המשפחתי מוסתר מפניהם. כאשר בגרו, כל אחד בנפרד, החלו לחקור את השורשים וגילו כי הם נכדים לסבים שהשתייכו למפלגה הנאצית, בעלי עבר פעיל בהשמדת יהודים.
"לעולם לא אשכח מה הרגשתי ברגע שבו גיליתי והבנתי מי באמת היה סבא שלי ומה עשה בחייו", מודה בארבל פייפר. "הייתי מזועזעת עמוקות. הייתי המומה. גיליתי שסבא שלי, שעבד במפעל לייצור טנקים, בעצם שירת בגדוד הטנקים של הצבא הנאצי, נשא בתפקיד בכיר במחנה ההשמדה אושוויץ כאחראי הישיר על סידור השורות לתאי הגזים ברציף שבו עברו מאות-אלפי יהודים - וגם על התקנת הגדר החשמלית. זו מחשבה קשה, נוראית ומייסרת שלא תניח לי עד יומי האחרון. ולכן אנחנו צועדים. כדי לזכור".
כילדה או כנערה לא ידעת שום דבר?
"לא. עד גיל מאוחר סיפרו לנו שבגלל מצבו הבריאותי, סבא שלנו לא נלחם באופן פעיל במלחמת העולם השנייה. הייתי בהלם כשנודע לי שאותה בעיה בריאותית לא מנעה ממנו להתקדם ולטפס לתפקיד המפואר של מהנדס החשמל הראשי במחנה ההשמדה אושוויץ. בפועל, הוא פיקח על התקנת 16 קילומטרים של גדר תיל חשמלית סביב המחנה. אותה גדר שכל כך הרבה אנשים זרקו את עצמם עליה מרוב ייאוש, כיוון שלא הצליחו לשאת את הייסורים".
"נמחה נגד כל סוג של אנטישמיות"
אצל בן זוגה, פרנק, הסיפור מעט שונה. בקרב משפחתו האנטישמיות הייתה שכיחה, וגזענות איפיינה את השיח היומיומי. הסבא של פרנק מצד אמו שירת כצלף ביחידת הקומנדו שלחמה לצד הוורמאכט וביצעה פשעי מלחמה רבים.
"מלבד טבח בפרטיזנים במזרח אירופה, קיבלה יחידתו של סבא שלי משימה 'יוקרתית' - לרצוח את האוכלוסייה היהודית בהולנד לפני הגעת הוורמאכט", מספר פייפר בכאב, ומוסיף: "שעות רבות של מחקר על המקומות והמשימות של היחידות הצבאיות השונות שיקפו לי את האמת המשפחתית המבהילה שלי. חשוב לי לדבר על האמת הזו בכל מקום אפשרי. מאז שגיליתי את הפרטים המזעזעים על משפחתי, אני לא שותק כשאני רואה אנטישמיות בחיי היומיום".
פרנק ובארבל, יחד עם ילדותיהם, בחרו להצטרף לארגון March of Life ולצעוד בתהלוכות הזיכרון של צאצאי הנאצים ברחבי העולם כדי למנוע אנטישמיות בעולם. ומי יודע, אולי אבא שלי צדק כשאמר שהוא חש סיכוי קטן לתקווה. "דברים כאלה לא צריכים לקרות שוב לעולם", הדגישו הזוג פייפר, והכריזו: "אנחנו נמשיך לעמוד לצד ישראל ונמחה נגד כל סוג של אנטישמיות. אנחנו - וכל חברי הארגון".
- הערב (ג') בשעה 18:00 ההצגה "אקסודוס" לפי סיפור חייו של נח קליגר, במועצה האזורית מנשה, באולם המופעים גן שמואל. הכניסה חופשית.
לפנייה לכתב/ת 
