הצנועה והחסיד: החיג'אב האופנתי שלה - הכיפה המתייגת שלו
היא קושרת בסגנון החברוני ("מובילות את האופנה"), הוא מרגיש מתויג ("בפרשיות הרבנים רציתי להוריד את הכיפה"), היא מגיעה לעבודה בלי חיג'אב ("כדי להיות אחת מכולם"), הוא לא ישכח איך נעצו בו מבטים כילד בחו"ל. ת'נא ג'ואברי ואלחנן מילר ניסו להבין את הבדלי הצניעות ביהדות והאסלאם. היה מרתק
החיג'אב של ת'נא ג'ואברי קשור בנוסח חברוני. היא למדה לקשור אותו מבת דודתה שכערבים ירושלמים רבים אחרים, מגיעה במקור מחברון. "נשות חברון מפתחות את האופנה ראשונות, ואנחנו פשוט מחקות אותן", היא מסבירה. "אתה לא תראה הרבה נשים בצפון ששמות את החיג'אב כמוני".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
הכיפה וכיסוי הראש מתייגים מיידית יהודים ויהודיות בתת-מגזר מובחן. מנגד, בחברה הערבית יש עולם שלם של כיסויי ראש ואופנות משלהם, עם זיקה דתית ודיונים פמיניסטיים והלכתיים. אלחנן מילר ות'נא ג'ואברי, הוא יהודי דתי – היא ערבייה מוסלמית, יצרו את המיזם "שכן קרוב", והם בונים גשר תרבותי ובין-דתי. ynet גאים להעלות את סדרת המפגשים המרתקת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- גם אני רוצה בנים יפים שירחיבו את דעתי/ הדרה לוין ארדי
- יוצא בתשובה: המדריך לחרדי לשעבר
- "כבר יש מחסור בבשר": הקהילה היהודית בבלגיה יוצאת למלחמה
בעוד שמילר מסביר שהכיפה שעל ראשו יכולה ללמד הרבה על השקפותיו, ג'ואברי מציגה מציאות אחרת: "אנחנו מאוד מושפעות מהאופנה של נשים בגדה", היא אומרת. "אבל איך שאני קושרת לא מספר עליי כלום. כלום – מלבד העובדה שאני אישה מוסלמית דתייה, וזהו. לא דעות פוליטיות ולא כלום".
"לעומת זאת, האופן שבו אנחנו ממשיכות את הלבוש הדתי - זה יכול להעיד עליי. יש נשים שיילכו רק עם שמלות רחבות, ואז תבין שהן יותר דתיות. לעומתן יש נשים שישימו כיסוי ראש עם סקיני".
איך זה מסתדר?
"זה לא. אצלנו באסלאם אומרים ששמלה צנועה זה 'לא יסף ולא ישף', כאילו לא מתאר את מבנה הגוף ולא שקוף. כך שאפשר להניח שיש שם בלבול של זהות, או שפשוט כפו עליה ללבוש חיג'אב. נשים רבות לובשות חיג'אב מבלי לדעת מה זה, למה זה ואיך זה. חלקן הגדול גם לא יתפללו, לא יילכו למסגדים".
.JPG "ת'נא ג'ואברי ואלחנן מילר (צילום: יניב לינטון ואיגור פרברוב)")
ג'ואברי תוהה אם למילר אסור בכלל להוריד את הכיפה. "לא, רק כשאנחנו הולכים לישון, או מתקלחים, בבית", הוא אומר. "זה יותר מנהג, זה לא ממש הלכה. עדיף לאכול עם ראש מכוסה, בגלל הברכה".
"לא רוצה להיות מתויגת"
מילר לא זוכר את עצמו בלי כיפה, "והיה לי מאוד מוזר להוריד את הכיפה בזמנים שבהם זה היה פחות נעים. אני זוכר טיול לאיטליה עם המשפחה שלי, כשהיינו ילדים. ירדתי לארוחת בוקר וכל התיירים, רובם היו מגרמניה, הביטו בי ככה, יהודי. בארץ אנחנו לא מרגישים את הסימון הזה אבל אז יצאתי לשליחות בצרפת כשנה. גם את בתור מוסלמית עם חיג'אב היית מרגישה לא נוח בפריז. אבל אולי גם בישראל הסימון הזה לא תמיד נוח".
"באיזשהו שלב בשנה שעברה היה דיאלוג ביני לבין החיג'אב. שמתי, הורדתי, שמתי, הורדתי, עד שהחלטתי שאני רוצה להוריד, וזהו. זה לא אומר עליי כלום. זה לא כמו להוריד את הכיפה אצלכם. זה לא אומר שנהייתי חילונית או שאני לא שומרת מצוות. אני כן שומרת על הכול - חוץ מהסימון החיצוני הזה, כי הוא משליך עליי בהרבה דברים שאני לא רוצה להזדהות איתם.
"אני גם לא פרימטיבית", היא מדגישה. "לא מכריחים אותי לעשות דברים. אני לא אישה מוחלשת, גם לא חלשה, ולצערי בסביבה שבה אני מנהלת את החיים שלי כל הצגה עצמית צריכה להתחיל ב'אני לא... לא... לא'. באיזשהו שלב רציתי להיות אחת מבין כולם מבלי להתנצל על כל הדברים שמשליכים עליי, והחלטתי שאני מורידה אותו. לקראת הצילומים החזרנו כדי שיהיה קצת אותנטי. אין לי שום בעיה עם החיג'אב, אני גם לא אנטי-חיג'אב".
כשאת מתפללת את לובשת חיג'אב?
"כן. אני מביאה לעבודה חיג'אב. יש לי במשרד, עם הצלאה (שטיח התפילה) שאני מתפללת עליו. זה חלק מהקונפליקטים. זה גם נהיה סוג של תופעה לאחרונה. יש נשים שהכריחו אותן, וכשהתבגרו ונהיו יותר עצמאיות הן הורידו את זה. ויש נשים שכן מצליחות לשרוד את כל הסטריאוטיפים ולהמשיך לחיות עם זה".
"בהתחלה הרגשתי ערומה ממש"
לדברי מילר, "היו שלבים בחיי שבהם התפרסמו על בסיס יומיומי חדשות קשות הנוגעות לרבנים. לא רציתי להיות מסומן ברחוב, בלי קשר למיעוט ורוב, יהודי או מוסלמי. רציתי להוריד את הכיפה, אבל גם הרגשתי שאני אהיה קצת ערום, כי כל כך התרגלתי לזה, וגם פחדתי, אני חושב, מכל השאלות שאנשים ישאלו אותי וההנחות שיניחו עליי, כאילו שאני פחות דתי, כי אצלנו באמת הסימן הזה מאוד משמעותי לגבי האמונה שלך.
"כשהורדת את החיג'אב לא פחדת מהתגובות?"
"האמת שכן. בהתחלה הרגשתי ערומה ממש. אחרי עשרים שנה פתאום הצוואר שלי חשוף. אף פעם לא הרגשתי גם את האוויר בשיער שלי עד שהורדתי. הוא לא ראה אור שמש". אחרי הלבטים הרבים שבהם לבשה והסירה את החיג'אב, גם בעבודה, מעידה ג'ואברי, הפסיקו להגיב על זה.
לדבריה, חבריה היהודים שמחו על השינוי. "אני חושבת שנהייתי יותר דומה להם, ואנחנו אוהבים אנשים שדומים לנו. זה חלק מהעניין. בכל מקום בעולם, לא רק פה, אתה תראה אנשים שנמשכים לאנשים שדומים להם, וכשהורדתי אז נהייתי יותר קרובה אליהם. הם התחילו להבין שאין כל כך מחסומים בינינו. הרגשתי את זה מאוד חזק בעבודה. לא שחסמו אותי קודם, הם פשוט הרגישו שאני שונה, ובאמת הייתי עוף מוזר. אני הערבייה היחידה שעובדת שם ועוד עם כיסוי ראש".
"קשה לי עם נשים שמכסות את הפנים שלהן"
מילר מספר כי כשטייל בטורקיה, פגש במשפחה סעודית ושוחח לראשונה בחייו עם אישה הלובשת ניקאב שחשף רק את עיניה. "זאת הייתה חוויה חדשה. מצד אחד, כי קשה לדבר עם אישה כשאתה לא רואה את הפה שלה. מצד שני, פתאום אתה מגלה אדם משכיל, מלא, לגמרי מודע לפוליטיקה ולמה שקורה בסכסוך ובארץ שלנו - והדיאלוג היה מדהים. אז בגד יכול ליצור מחסום, אבל גם יש דמיון בעצם בצורה שבה אנחנו מכסים את הראש".
מה המקום של החיג'אב בדת המוסלמית?
"יש לי ולאמא שלי דיון על זה.אמא שלי היא 'רבנית', אז היא מאוד מעורה בדת. גם אבא שלי מאוד דתי. אנחנו מחפשים בין הפסוקים, ואמא שלי טוענת שהציווי לחיג'אב כתוב בקוראן. לעומתה, הרבה נשים בעולם הפחות דתי, נגיד מהעולם החילוני המוסלמי, טוענים שזה לא נכון. שמה שאנחנו מתרגמים היום כחיג'אב לא נמצא בקוראן.
"אני לא אומרת לנשים אחרות מה לעשות, אבל אני כן אוהבת שגם גברים וגם נשים לבושים באופן צנוע. אבל מצד שני לא צריך להעלים את האישה כי זה נוח לגבר. זו דרישה שמאוד לא נוח לי איתה. כל התפיסה הזאת נכנסה לדת, ואז התחילו להגיד שעשו לך ככה כי התלבשת ככה, וזה נהיה מקום שמאוד מאשים נשים כל הזמן".
מילר מסכים כי "שיח הצניעות תמיד חל על נשים ותמיד האישה היא זו שצריכה להתכסות בעוד שהגבר הוא מחוץ לאישיו".
"בגלל זה אני דרשתי מבשאר, בן זוג שלי, או זאוג'י (כי 'בעלי' זו מילה בעייתית) שכאשר הוא הולך לים, הוא ילבש חולצה ומכנסיים קצרים. גם לא אוהבת לראות גברים שלבושים ככה, אז שגם בן הזוג שלי לא יתלבש ככה. שוויון - גם בתחום הצניעות".
- אלחנן מילר הוא עיתונאי,
חוקר בפורום לחשיבה אזורית ותלמיד הלכה בבית מדרש הראל בירושלים.
- ת'נא ג'ואברי היא פעילה חברתית ופמיניסטית ומרכזת היחידה לקידום סטודנטים ערבים בשנקר.
לפנייה לכתב/ת 
.JPG "צילום: יניב לינטון ואיגור פרברוב")
