שירי הלל למלחמות: זה לא נגמר טוב

"גם אם זה נשמע טיפשי"

השבוע השתתפתי במסיבה שהושמעו בה משירי הלהקות הצבאיות. זכיתי לראות נשים בנות חמישים ושישים (וגם יותר) מחייכות בנוסטלגיה, מפזזות ושרות "המלח שלי הוא המלאך שלי" - ועוברות בטבעיות אל "הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר", וכך זה הלך ונמשך. ראיתי גם את עצמי גולשת בהנאה בין גלי הנוסטלגיה. 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

"קצת נחמד קצת נבזה"

אז הנה, בפינה לשיפוטכן, מקבץ השיקולים בעד הגבר שזכה בלבה: הוא בעל עיניי תכלת, הוא כנראה גבוה ורחב, יש לו צחוק פראי שכובש כל לב נשי. הוא הרים אותה לגובה, הוא נתן לה את הכובע, יש לו יד מיוזעת ובגדים מאובקים, הוא קצת נחמד וקצת נבזה, יש לו ראש של ילד (אני נושמת לרווחה, לפחות משהו ניצל מתיאורים נוטפי גבריות) - והוא נראה לאחרונה על הטנק בלב סיני.

"רחמנא ליבא בעי"

"אלוהים מבקש את הלב", אני מצטטת לצעירה את חכמי התלמוד (ואחריהם חכמי הזוהר), שהטמיעו בתרבות שלנו את האמונה הזו, שצריכה להיות נכונה גם ביחס לבנות ובני חווה. "חפשי את הלב", אני אומרת לה. "תבדקי שהוא בחור טוב, שהלב שלו במקום הנכון. אבל הקריירה הצבאית שלו? יצאת מדעתך?"

כך זה עובד

אני באה הביתה, עדיין מזמזמת "את העולם כולו אשכח, אני לבד והמצנח..." אבל ממהרת למחשב, לבדוק את הקוד המגדרי של שירי הלהקות הצבאיות. אני מדלגת בין "המלח שלי" (יורם טהרלב), "הטובות לטייסים" (דידי מנוסי), "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (חיים חפר) - וכמובן "פשוט שריונר" (יורם טהרלב). תבנית השירים שהושמו בפיה של אישה צעירה המתארת את אהובה, חוזרת על עצמה.

נו, שוין

עוד לפני התבנית אני מרגישה צורך לגלות לחיילים שמבחינת יורם טהרלב הם תמיד עם עיניי תכלת: "אני צוללת אל התכלת בעיניו", "לא בגלל עיניי התכלת", וגם "מול עיניו, עיניי התכלת, לזמר בקול חזק" . ועל זה הסבתא הפולנייה שלי עוד הייתה אומרת: נו, שוין.

נחזור לתבנית

אבל התבנית היא עניין רציני והיא פשוטה. היא נוצקה מגברים-גברים, לוחמים עזי לב, נטולי פחד ובעלי מבנה גוף ההולם לוחם: "חוצה הוא מדבר וגם מים/ ועט על אויביו משמיים / אוכל כמו סוס, ושותה כמו גמל / אבל איזה פלא, יורד במשקל."

קווים לדמותו של לוחם

השירים מבקשים לחנך נשים להתאהב במקצועות צבאיים ולא בבני אדם. לראות לנגד עיניהם סמלי יחידה ולא לבבות צעירים וחולמים.

שלום, קוראים לי רוחמה ואני שוחרת שלום

ההצדקה לשירי המורל האלה שמעצבים חלק חשוב בתודעת היחסים בין המינים בישראל, היא שאין ברירה וצריך לחנך את בנינו להסכים להרוג וליהרג. לחינוך הזה, אומרים לנו, יש מחירים שאחד מהם הוא האדרת מקצועות צבאיים; האדרת הקרבת החיים גם במחיר בניית גבריות ונשיות מזויפות, הפוצעות את מי שלא מסתגלים אליהן.

קולות צחצוח החרבות

"חוקת" היא הפרשה הפותחת את מסע המלחמות, שעיקרו בימי יהושע. ההפטרה של פרשת חקת מוקדשת ליפתח, לוחם שהדבר הראשון שמסופר עליו בתנ"ך הוא (שופטים י"א, א'): "גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה", תיאור שכמעט מבטיח לוחם חסר מעצורים.

אלוהים הוא לא שוטר במחלק המוסר שלנו

בזה לא תם סיפורו של הלוחם עם הנשים בחייו, שהרי העיקר עוד לפנינו. יפתח הלוחם, שמבין שאין לו אפשרות להפסיד בקרב, מוכן לסכן הכול, והוא נודר נדר לאלוהים (שופטים י"א, ל'-ל"א): "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת

תפיסת העולם לפיה בנות מעריצות הן שכר ללוחמים, הוא לא הברקה של כותבי הפזמונים ללהקות הצבאיות. התנ"ך הכיר והזכיר את הנערות היוצאות בתופים ובמחולות לפני הלוחם המנצח. יפתח היה אמור לדעת שמה שמעודד אותו היום – יחסל אותו מחר.

שבת שלום!