מדברים על חרדות בגלוי: המגזר החרדי לא עוצם עיניים

כשהסופר החרדי חיים ולדר החל לפרסם את סדרת ספרי הילדים המפורסמת שלו, "ילדים מספרים על עצמם", לפני כ-26 שנים - הוא לא צפה את הביקורת העזה שתתחולל. מאות-אלפי שקלים הושקעו בניסיון להשתיק את קולו. מנשרים, כמו גם מאמרים בעיתונות הכתובה, פורסמו נגדו ללא הרף. אבל ולדר עצמו, באופן די מפתיע, היה רגוע לגמרי.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

"לשמחתי, קיבלתי גיבוי רבני מלא לאורך כל הדרך", הוא מגלה. "מורי ורבי, הרב אהרן לייב שטיינמן ז"ל (מנהיג הציבור החרדי) אמר לי לא פעם: 'יש לך מנדט לטפל ברגש של הילד ובבריאותו הנפשית'. לצרכים הרוחניים שלו, יש מספיק דמויות אחרות".   

עוד תרבות בערוץ היהדות :

• סיפורת: מאגיה שחורה בעיירה היהודית
• סטנד-אפ: היא חילונית, הוא דתי: "השנה הראשונה הייתה סיוט "
• אלבום: משיריו של הלוחם שנרצח בפיגוע
• א-קאפלה: דארת' ויידר, מאחוריך: מלחמת הכוכבים בגירסה היהודית
• מופע: "בשנה הבאה גם שלמה ארצי מוזמן "
  

ולדר הוא כנראה הדמות הקרובה ביותר למעמד "סלב" ברחוב החרדי שאינה נושאת בתואר רב. אין במגזר מישהו שלא קרא את ספריו של האיש שחולל לא פחות ממהפכה כשהחל לפרסם את סדרת הדגל שלו, "ילדים מספרים על עצמם".

בסיפוריו הוא ביקש לתאר את עולמו הפנימי, הרגשי והחוויתי של הילד או הילדה בגוף ראשון, בקונספט שלא היה מוכר עד כה בספרות הילדים והנוער החרדית. עד מהרה הוא כבש את לב הילדים ואלפי מכתבים, סיפורים ופניות החלו לזרום לתיבת הדואר האישית של הסופר. סגנונו הידוע בכל תחילת סיפור - שימוש בגוף ראשון עם שם המספר - הפכו למודל לחיקוי, תורגמו ל-8 שפות ונמכרו עד כה במיליוני עותקים. נתוני משרד התרבות מלמדים כי ולדר מדורג בין שלושת הסופרים המושאלים ביותר בספריות העירוניות, ברחוב החרדי והחילוני כאחד.

הסופר חיים ולדר. סלב בקרב ילדי המגזר הדתי והחרדי

לאחרונה הוציא הסופר, בשיתוף המטפל הרגשי, מרדכי רוט, ספר קומיקס חדש לילדים - מהפכני אף הוא - הנושא את השם "הכי חזק שיש", ומציע כלים להתמודדות עם חרדות בשיטה הקוגנטיבית (CBT).

נעים להכיר: מחשבה שקרנית

"לשוקי בן ה-13 קריאת שמע היא אקט של סיוט. ההלכה המקפידה על היגוי נכון של האותיות והעיצורים בתפילה החשובה הזו הפכה את חייו לבלתי אפשריים: מידי ערב ובוקר, וגם בתפילה טרום השינה, הוא לא חדל מלהתכתש עם עצמו ולתהות האם הגה את המילים הקדושות כראוי. הוא מצדו משוכנע שלא - והוא חוזר עליהן שוב, לעיתים עשרות פעמים".

"אבא ואימא של שושי בת ה-14 נסעו לחתונה. לפני שיצאו, אמרו לשושי כי יחזרו בשעה 9:00. היא המתינה בסבלנות אך השעה 9:00 חלפה ומחוגי השעון הראו על השעה 9:15. החרדה המוכרת כל כך לשושי, החלה להשתלט עליה שוב: "היכן אבא ואימא, מדוע הם לא הגיעו? אולי נקלעו לתאונה? כנראה שהיו בפיגוע". 

"לא להקשיב לילדכם זה כמו להרוג אותו"

רוט מסביר כי "הספר, כפי שניתן להבין, לא מעוגן דווקא בהפרעות עם אלמנטים 'דתיים' בהכרח. הוא מבוסס על גישת ה-CBT, הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית הגורסת כי לאדם, או לילד במקרה הזה, יש את היכולת לפרש את המציאות, ובעקבות כך לשנות גם את ההתנהגות".

לדבריו, בעיות מן הסוג הזה מתפרצות בערוצים שונים, כאשר אצל הילד החרדי הן עשויות להופיע בזירה הדתית ואצל החילוני - בזירה המשפחתית. "אם נצליח להקנות לילדים הרגלי חשיבה נכונים, חלק גדול מהסיטואציות שמובילות הורים מודאגים לקליניקות פסיכולוגיות - ייעלמו".

ולדר מתעקש שלחרדות והפרעות נפשיות יש מקור אוניברסלי, אך גם מודע לתופעות ייחודיות לרחוב החרדי שבהן יש לטפל.

המומחה הרגשי מספר כי גם הוא לא מצא את מקומו כצעיר בעולם הישיבות אך באופן מפתיע, הפך בשנים האחרונות ל"כותל הדמעות" שאליו פונים הורים מיואשים שבניהם "נשרו" מן הדרך. "המוטיב המרכזי שאני מזהה בנערים מהסוג הזה הוא חוסר אינהרנטי באהבה, בהכלה, ביכולת של ההורים לקבל את ילדיהם כמות שהם, גם אם הם לא עונים באופן מושלם לטיפוס האידיאלי שאותו דמיינו ההורים".

בפגישות הרבות שהוא מקיים עם הורים, כמו גם במאמריו ובסדרת ספריו המתפרסמים ברחוב החרדי, מנסה רוט למלא בדיוק את הלקונה הזו. "אם לא נקשיב לילד שלנו, אם לא נאפשר לו להיפתח, ונתעקש שהוא רק ילמד גמרא - לצורך העניין - גם אם הקונספט הזה לא תמיד מתאים עבורו, אנחנו בפשטות נהרוג אותו מבחינה נפשית", הוא מסביר.

להשיב לב אבות על בנים

ולדר שמתנגד חריפות לכינוי "מהפכן'" - כינוי שהצמידו לו מבקריו - מודה שהחברה החרדית מתקשה להתמודד עם שונות, לעתים גם כשהיא קלה ואיזוטרית: "כאשר ילד עובר, לצורך העניין, מכיפה שתפור בשוליה סרט בד, לכיפה בלי סרט; או אם יש שינוי מזערי בלבוש החסידי, למשל, האקט הזה עלול להיתפס אצל ההורים כפירוקו של הבניין כולו". 

"מחשבה שקרנית המובילה לדפוס חשיבה שאינו בריא"

ולדר רותם לסיועו בעיקר את גדולי הרבנים: "אני מנסה להשיב לב אבות על בנים, זו העבודה שלי. אני לא מחנך את ההורה ממקום של פטרונות, אבל אני פונה לגדולי הרבנים והאדמו"רים המקובלים גם על ההורים, והם באופן כמעט גורף פותרים את הקונפליקט. הילד שאותו אני 'מייצג', עושה את השינוי שאליו הוא שואף, רק שכעת גם ההורים מקבלים אותו".

הוא היה הראשון שפרסם באומץ סיפורים נגד הכאת ילדים "חינוכית" במוסדות החינוך החרדי, נגע בידיים חשופות בתופעת הפגיעות המיניות - ואפשר לילדים לדבר באמצעות סיפוריו על התמודדויותיהם מול מצבי חיים לא פשוטים.

"בחלק מהתופעות ברוך ה' יש כבר שינויים מעודדים", הוא אומר. "הנקודה החשובה היא, שהרבנים נתנו את הסכמתם לפרסומים הללו כבר בתחילת דרכי". כחלק מפעילותו, ייסד ולדר, שוב בגיבוי רבני, את "מרכז הילד והמשפחה" בעיריית בני ברק, שאותו הוא גם מנהל - וזכה בפרס היוקרתי של "המועצה הלאומית לשלום הילד". 

הילדים של היום מפוחדים יותר

לצד הבסיס החרדי שממנו יצאו שני המחברים, לא ניתן להתעלם מן המסרים האוניברסליים המופיעים בספר - מה שאפשר, כפי הנראה, את הכנסתם למדף הספרים הישראלי-חילוני. רוט טוען כי "מה שמוזר בעידן הנוכחי, שדווקא השפע, הרווחה והביטחון לא הפכו את הילדים שלנו לשלווים יותר. הילדים של היום חרדים יותר, חלשים וטעונים בפחדים. מה ההיגיון בזה? איך יכול להיות שהמחקרים טוענים שבתקופת השואה אנשים היו רגועים יותר?" ולדר מחזק בטענה כי אורח חשיבה "מתמסכן" ולא בריא, הוא שמעודד חרדה.

(צילום: ראובן חיון)

"במקום לתת לילד לפתור בעצמו את הבעיה, אנחנו הופכים את האירוע לפרובלמטי ואת הילד לסובל מהפרעה". ולדר מצביע על תופעת ה"לייקים" כאבן בוחן לחיים המודרניים שהפכו את בני האדם לתלותיים בזולתם: "אם עד היום האדם היה יכול להחליט על עצמו - הרי שמעתה, הוא זקוק כל העת לאישור על כך מבני אדם אחרים, זרים, שלעיתים הוא כלל לא מכיר. אנשים מוחלשים, לא מייצרים סביבת עבודה ואיכות חיים בריאה". 

בדרך לשינוי תודעתי

ולדר ורוט מודעים לכך שבני האדם (ובתוכם הילדים) חווים גם קשיים בחייהם, אך לדבריהם, עם חשיבה בריאה ונכונה ניתן לצמצם את הפגיעה, ואולי אפילו להפוך אותה לחוויה מעצימה, כמו בסיפורים על הילד חסר הגבולות שלא חדל להציק לאחיותיו - והילדה הנמוכה שחוותה לעג מחברותיה לכיתה.

חיים ולדר ומרדכי רוט

"אנחנו מטפלים באירועים היומיומיים, בסיטואציות שכל ילד חווה וביכולת שלו להפוך אותן לטובות יותר באמצעות חשיבה בריאה. הגישה הקוגניטיבית על שלל מרכיביה, איננה פשוטה וגם צריך להודות - משעממת. היכולת להעביר אותה לילד באמצעות סיפורים מותחים וציורי קומיקס צבעוניים, מהווה מבחינתנו תרומה גדולה".