"לא שמעתי ממשפחתי זמן מה": מכתבי אסירים מאושוויץ
בעיצומה של השמדת היהודים במחנות המוות, תחת עינם הפקוחה של הנאצים, התכתבו אסירים יהודים מאוסטריה עם שארית הקהילה היהודית בווינה. לא פעם, עד שהגיעה התשובה - האסיר כבר לא היה בין החיים. הצצה להתכתבויות מהשאול, שנשמרו בארכיון הספרייה הלאומית ונחשפות כעת
"אישה יקרה, אני בריא ואני עובד כחייט. איחולים לבביים ונשיקות, טננבאום": המכתב הקצר והסטנדרטי הזה לא היה מעורר עניין, אלמלא התאריך והכתובת שממנה נשלח: 1 בפברואר 1943, מחנה אושוויץ. בעיצומה של השמדת היהודים במחנות המוות, אסירים יהודים מאוסטריה התכתבו עם ועד הקהילה בווינה, עדכנו אותם בשלומם ודרשו בשלום משפחתם. לא פעם, עד שהגיעה התשובה - האסיר כבר לא היה בין החיים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
לרגל יום השואה הבינלאומי, חושפת הספרייה הלאומית התכתבויות מצמררות של אסירים ועובדי כפייה במחנות הריכוז הנאציים. רוב הכותבים היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמניים שפעלו בסמוך למחנה. ההתכתבויות האלו הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר ונמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי הפועל בספרייה הלאומית.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "רציתי לעשות תיקון": נכדו של הנאצי מצא את המשפחה שמכרה את החנות
- קייס אבו רמילה טבע. ידינו לא שפכו את הדם הזה?/ הרב ד"ר בני לאו
- הפמיניסטית היהודייה שנשכחה: פרחה ששון, תלמידת החכמים הבגדדית
מנהל ארכיון העם היהודי, ד"ר יוחאי בן-גדליה, מסביר כי באופן חריג, הקהילה היהודית בווינה הוסיפה להתקיים עד לסוף המלחמה. "משרדי הקהילה פעלו, ובבית הכנסת היחיד ששרד את ליל הבדולח התקיימו תפילות מעת לעת", הוא מספר. "ניכר ממכתבי התשובה של חברי הקהילה ששרדו, שנעשה מאמץ לשלוח חבילות למחנות ולמסור ד"ש לקרובים, אך על פי רוב, כפי שנרמז במכתבי התשובה, הקרובים עצמם כבר גורשו מווינה".
גלויות תחת עיניי הנאצים
ד"ר בן-גדליה מסביר כי "למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, 'מועצת הזקנים' של הקהילה המשיכה לתפקד כישות ציבורית ממש עד לסוף המלחמה, וככל הידוע רוב חברי הקהילה שנותרו בה היו 'חצי-יהודים' (כאלה שאחד מהוריהם לא היה יהודי) או יהודים שנישאו לנוצרים".
המכתבים נכתבו על גבי גלויות שעברו תחת הצנזורה הנאצית. הם כתובים בקצרה ובתמציתיות - אך כל בקשה היא עניין של חיים ומוות. כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה - קרל שנייד שמו, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.
כך, למשל, בגלויה ששלח איזידור ברטהולץ הוא מבקש משנייד לשלוח לו זוג משקפיים: "מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ, שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מיידית".
שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים: "מר ברטהולץ היקר, קיבלתי את מכתבתך - אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלו ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי".
ברטהולץ לא הספיק לקרוא את מכתב התשובה. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפברואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח את תשובתו.
בגרמנית צחה או בשילוב יידיש
אסיר יהודי אחר, פאול גרינברג, מספר במכתבו שאושר לו לקבל חבילות מזון. "אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך", כתב. "מותר לי לקבל חבילות מזון (בשווי) של עד 60 שילינג ועד (משקל) 250 גרם". שנייד שלח לו בחזרה חבילה. גרינברג שרד את המלחמה ונפטר בווינה בשנת 2018.
"מהמכתבים עולה דמותם של עובדי הכפייה: מחד גיסא, אדם כמו פאול גרינברג, הכותב גרמנית צחה בכתיבה תמה - ומאידך גיסא, מהגרים מגליציה וממורביה, שהגרמנית שלהם מלאה השפעות של יידיש ושגיאות כתיב", אומר ד"ר בן גדליה. "המכתבים האלה ברובם רזים, לקוניים ואדיבים מדי, אך דווקא בכך הם מאפשרים לנו הצצה לרגעים בהיסטוריה האנושית, שאיננו מסוגלים או יכולים להבין".
לפנייה לכתב/ת 
