אין אמת מוחלטת: בין העולם הקפוא של פרוזן - לחיים עצמם

• סטנד-אפ: היא חילונית, הוא דתי: "השנה הראשונה הייתה סיוט "
• אלבום: משיריו של הלוחם שנרצח בפיגוע
  

המבחן שאלזה ניצבת לפניו בסרט השני הוא יכולתה להתמודד עם קולות שמגיעים מבחוץ. שיר הנושא של הסרט, "Into the unknown", מתאר את ההתלבטות האם להקשיב לקולות המוזרים שאלזה שומעת, ולתת להם לערער פעם נוספת את כל מה שנבנה כאן בעמל רב - או להישאר במקום החמים והבטוח שבתוך הארמון.

ובדיוק כמו בסרט הקודם, פרוזן קובע שהשתקה היא לא אפשרות, ובמקום אל תוך עצמה - אלזה צועדת הפעם אל מחוצה לה, אל קולות שמהדהדים נקודות לא פתורות מן העבר הרחוק (וכפי שמתברר, גם הם בעצם מגיעים משכבות פנימיות יותר, לא-מודעות, בתוכה).

בחשיפה של האמת יש משהו ממכר

בנקודה הזו הסרט מתחיל להיות פוליטי (והטור הזה מתחיל להתמלא בספוילרים, אז הישמרו), ואלזה, נצר לשושלת של האדם הלבן הכובש, פוגשת את העוול שעוללו אבות-אבותיה לשבטי הילידים.

אמא שלה הזהירה אותה לא ללכת עמוק מדי עם נהר האמת, כדי שלא תטבע, אבל בחשיפה של האמת יש משהו ממכר. זה לא דבר שאפשר להפסיק באמצע. אלזה חושפת עוד ועוד רבדים של העוול העמוק הזה, עד שהוא משתק ומקפיא אותה. כי יש אמת שאי אפשר עוד להמשיך לקיים איתה חיים.

וכשאלזה משתתקת, אנה נכנסת לפעולה ומיישמת את דבריו של הטרול החכם, בן דמותם יודעת-הכל של דמבלדור וגאנדאלף האפור, מתחילת הסרט: "אין עתיד לממלכת ארנדל", קובע הטרול, "אם לא תצא לאור האמת העתיקה ויתוקן העיוות ההיסטורי".

ומה עושים כשאין עתיד? התשובה של הטרול היא: "את הדבר הנכון הבא". והתשובה הזו מלווה את אנה לכל אורך הסרט, עד כדי כך שהיא מקדישה לה את שיר הסולו שלה, "The next right thing" (שנשמע, אגב, יותר כמו חלק מן המחזמר "עלובי החיים", מאשר שיר בסרט ילדים מוזיקלי).

כתוצאה מן השיר מחליטה אנה ללכת בעקבות האמת שגילתה אלזה, ולהחריב למעשה את ממלכת ארנדל עד היסוד. אנה משכנעת את שותפיה לדרך, והם ממוטטים יחד את הסכר שנבנה בעוולה ומביאים על הממלכה כיליון חרוץ (שנמנע כמובן בדרך נס ברגע האחרון – אחרי הכל, זה סרט של דיסני).

עולם ישן עדי יסוד נחריבה

בעצם, השאלה שפרוזן 2 שואל אותנו היא: כיצד אפשר לחיות בבתים ששוכנים על חורבות של שטחי-ציד אינדיאניים או כפרים ערביים? או לחלופין: איך אפשר להיות חלק מתרבות שנבנתה על שעבוד של שחורים, הפלייה של נשים וניצול של עניים?

התשובה של אנה ואלזה היא שעלינו להיות מוכנים להחריב את העולם הישן עד היסוד. להביא עליו מבול. שאי אפשר באמת לנהל כאן חיים נורמליים, אי אפשר לדמיין עתיד בלי שעוקרים מן השורש כל זכר לעוולות מן העבר. ולא כי יש לנו תוכנית ברורה איך לבנות את העולם מחדש, אלא פשוט כי זה הדבר הנכון הבא.

בדיון המשפחתי המסורתי בסוף הסרט, נזרק לחלל האוויר המושג "תקנת השבים" - אותו דין תלמודי שקובע כי אם אדם גזל קורת עץ ובנה איתה בית, הוא לא חייב לפרק את הבית כולו על מנת להשיב את הקורה, אלא לעשות כמיטב יכולתו כדי לשפות את הנגזל בגבולות המציאות הנוכחית.

כשאלוהים ברא את העולם, כך לפי המדרש, הוא קבר את האמת עמוק באדמה, ובמקומה בנה את עולמו על השלום. העולם שבו אנחנו חיים הוא לא עולם של אמת מוחלטת, אלא של חתירה מתמדת לפיוס ופשרה, לטוב משותף ולצדק מאחה. לכן מותר גם לשנות מן האמת (ובמילים פשוטות: לשקר) מפני השלום. ולא, אין צורך להשתיק את קולות העבר, אבל גם לא לשקוע בתוכם ולתת להם להשתלט כליל על ההווה ולשאוב את כל היופי והטוב שבו.

אלזה היא א-סקסואלית

זה לא סתם שלאלזה אין ילדים, שאין לה שום רצון להקים משפחה. שמועות עיקשות, שקיבלו רוח גבית מהמדובבת של אלזה, אידינה מנזל, טוענות שאלזה היא לסבית. זה לא נכון. לסבית היא מי שמשתוקקת לזוגיות, גם אם מדובר בזוגיות שאיננה בין גבר לאישה. אלזה היא לא לסבית. היא א-סקסואלית. זה לא מעניין אותה בכלל. וזו תופעה חדשה יותר, והרבה יותר מאתגרת.

האמת המסנוורת של אלזה מסמאת את אנה(צילום מסך)

עצוב לי על אלזה. ההרפתקה שעברה בסרט הקודם חיברה אותה לאנה, אחותה, ובתחילת הסרט השני אנחנו מוצאים אותן ישנות יחד אחרי שנים רבות כל כך שדלת חדר השינה הייתה סגורה. אבל בסוף הסרט השני, בזמן שאנה מוצאת לה חבר לחיים, אלזה דווקא נודדת אל היער, אל הביצה המקומית. מגיעה רק לבקר לפעמים בסעודות ליל שבת אצל אנה וכריסטוף, מתבדחת קצת עם אולאף, וחוזרת אל העולם הטהור והיפה והקר כל כך שבמעבה היער. לחיים של הרמוניה עם איתני הטבע ובדידות אנושית מזהרת.

עצוב לי על אלזה, אבל זה מי שהיא. Life never bothered her anyway. יש בעולם מקום גם לאנשי קצה; לבן-עזאי שנפשו חשקה בתורה ואיננו מסוגל לישא אישה, לרבי שמעון בר-יוחאי של קרח, שמקפיא את החיים כולם בקור מצמית מתוך תביעה לאמת מוחלטת. או אם נחפש קרוב יותר, מבחינה גאוגרפית, יש תפקיד בעולם לנוקשות התובענית, המקפיאה, של גרטה טונברג. ואולי נכון לה, לאלזה, לשוב אל המקום שממנו הגיעה אמא שלה, לצאת קצת מן החיים האורבניים שנכפו עליה, ולשוב אלינו בעתיד שלמה ומפויסת יותר.

אולאף וקהלת שואלים

לכן אני רוצה לפנות דווקא אל אנה. אנה שיודעת לחיות את החיים ולשמוח בהם, אבל האמת המסנוורת של אלזה מסמאת אותה. אני רוצה לפנות אל אנה ולומר לה שזה לא נכון שאין לנו עתיד. תסתכלי סוף-סוף בעיניים של כריסטוף, במקום להתמכר ליחסים עם איש שלג שמשנה את צורתו כל הזמן ומקדיש את חייו לשאלות פילוסופיות שהוא עצמו אינו מבין.

תסתכלי בעיניים של כריסטוף, של הילדים והילדות בממלכה, ותדעי שיש לנו עתיד. בסיסי מזה: תביני שיש לנו הווה. הווה ששווה לשמור עליו, גם אם בדרך עשינו אי-אלו שגיאות, חמורות אפילו.

הרב אברהם סתיו

השאלה שאותה שואל אולאף בתחילת הסרט היא שאלתו של קהלת: מה נותר יציב בעולם שכל הזמן משתנה? והתשובה שאותה הוא נותן, רגע לפני שהוא נמס כמיטב המסורת של סרטי פרוזן, היא התשובה הצפויה: אהבה. אבל זו לא התשובה המלאה, כי גם האהבה סופה שהיא מתפוגגת, אם לא בהיעדר האהוב אזי בהיעדר האוהב. מה שנותר יציב ותמידי, גם אם לא בלתי משתנה; מה שבאמת שווה לתת הכל למענו; הוא פרי האהבה, דהיינו החיים עצמם.

יש מקום בעולם לאנשי קצה. אנחנו זקוקים לטוטאליות שלהם על מנת שלא לשקוע בחיי נוחות בינוניים, אבל הם לא המודל שלנו. גאולת העולם לא תבוא מהם. כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים הוא חייב להיות נשוי, הוא חייב להיות מחובר אל העולם הממשי, לדעת להחליף חיתול, לצחוק מפרצוף משעשע של ילד; אחרת תצא מן המפגש עם הקודש אש חסרת מעצורים שתכלה אותו ואת העולם כולו, כמו את נדב ואביהוא שלא היו להם בנים.

כי זו היכולת לדעת שחטאנו, לדעת שנמשיך לחטוא - ולמרות זאת יש ערך לחיים שלנו. על אף שחטאנו, יש ערך לכך שאנחנו רוצים ומשתדלים לתקן. והיכולת הזו מאפשרת את ההכלה והחמלה של יום הכיפורים. זו שבלעדיה באמת לא יהיה לנו עתיד.