מכים את המן: הסיפור מאחורי רעשן פורים
במגילת אסתר מוזכר שמו של המן עשרות פעמים ואנו מרשרשים ברעשן. ספר שעוסק בהשתרשות המנהג סביב יהדות התפוצות מגלה שמדובר בקמצוץ מהדרכים המגוונות, המשונות והנועזות בהן יהודים נהגו לנקום בצורר היהודים. מפרנקפורט ועד תימן, בהטבעה או בשריפה - כך השתרש המנהג
בפורים נהוג לקרוא את מגילת אסתר בה מוזכר שמו של המן עשרות פעמים. על פי המסורת, המן הוא צאצא של עמלק, שעליו נאמר בתורה כי יש למחות את שמו. איך? באמצעות ה-"רעשן" - מילה עברית שהומצאה על ידי לא אחר מאשר הילד העברי הראשון, איתמר בן יהודה. אבל הרעשן עצמו אינו חדש. גם המנהג שנקשר בשמו עתיק יומין ועבר לא מעט גלגולים. כדי להבין מהו הרעשן ומה תפקידו - כדאי להתחיל מן ההתחלה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
ואתם חייבים להיכנס לעמוד פורים המיוחד שלנו
בשנת 1947 ספר מרתק בשם "כיצד הכו את המן בתפוצות ישראל', פורסם על ידי ד"ר יום טוב לוינסקי. בו מתואר כי במאות הראשונות לספירה, המנהג היה לייצר דמות בצלמו של המן – ואז לצלוב לשרוף אותה. אלא שהרעש וההמולה סביב מעשה זה הגיע לאוזניי הכנסייה הנוצרית שהבינה כי בצליבת המן, משקפים היהודים גם את צליבת ישו. הם אסרו את קיום המנהג, שהתחדש מאות שנים מאוחר יותר, בארצות אשכנז ואיטליה.
עוד פורים בערוץ היהדות :
- במקום מסיבת פורים: תלמידי הישיבה ארגנו חתונה למעוטי יכולת
- רק רוצות לרקוד: הדי.גיי הדתיות עושות את שושן פורים
למנהגים והאופנים השונים ל"לקיחת הנקם" מצורר היהודים נדרש ספר שלם. על פי אחד מן המקורות ההכאות, היריות, ולקיחת הנקם פוגעים (פיזית) בהמן המקורי ובזרש אשתו שחשים בשמיים את נחת זרועם של אלו שאת עמם ביקשו להשמיד. במקור אחר כתוב שההכאה על הכתלים "מעוררת את שדי הגיהנום", שהולמים בהם.
התיאורים מתפוצות ישראל בנושא זה, הם לא פחות ממרתקים: בפרנקפורט למשל, היה נהוג להעמיד על הבמה ארמון קטן משעווה ובו דמויותיהם של המן ושל זרש, העשויים גם הם משעווה. שתי דמויות נוספות שנוצרו הן התליינים, ועם קריאת המגילה - הודלקו ובערו במהלכה.
מסלוניקי ועד תימן: מחסלים בהמן
ומה קורה בשאר יהדות התפוצות? בדמשק נהגו היהודים לצאת אחר הסעודה אל המגרש שליד בית הכנסת - שם הועמדה דמותו של המן: הגברים היו יורים בו באמצעות רובים (אמיתיים) ודוקרים בחרבות; בתימן תלו את דמותו העשויה מטיח וחמר בחצר בית הכנסת, ואבנים הושלכו לעברה עד שהייתה מתנפצת לרסיסים.
בסלוניקי היו בונים את המן בגודל טבעי מסוכר - והתינוקות שהיו מיידים בו אבנים - היו אוכלים את האיברים שנתלשו ממנו. בדיז' מצאו דרך מקורית ל"חיסול" צורר היהודים: אחרי שבנו אותו משלג וכותבים את שמו, קיימו תחרות ירייה ממרחק לשבירתו; בפעולה דומה שהתקיימה בלודז' שבפולין, הוצבה דמותו של המן על שפת הנהר. הנער שהיה מצליח להטביעו ממרחק - היה זוכה בפרס.
הפקת רעש בהקשר לשמו של המן מוזכרת כבר במאה ה-13 בספר "שיבלי הלקט", המתאר שבירת קדרות בעת הזכרת שמו של המן; המנהג פשט באיטליה ומלבד הטחת קדרות של חרס על הארץ, נהגו לרקוע ברגלים "בכעס ובחימה ובכל שאט נפש".
בימי הביניים מצאו היהודים דרך מרתקת ומקורית למחות את שמו של המן: על פיסת עץ או אבן כתבו את שמו של הצורר, והכו בה בכוח עד שהאותיות נמחקו. עם הזמן נוצרה אבולוציה במנהג, ומחיקת השם נשכחה - ורק הרעש נותר מן ההכאה.
את הפקת צליל ההכאה יצרו מכלי הקשה ייחודיים, שעל-פי חלק מן ההשערות, דמו מאד לכלי ההקשה הנוצרים שבהם נהגו למחוק את זכרו "האיש הרע" שלהם - יהודה איש קריות.
על איכותו של רעשן
ד״ר עידו נוי, בוגר בצלאל וחוקר אמנות יהודית ויודאיקה מתאר שתי גישות עיצוביות הקשורות לרעשנים: כאלו המיועדים לשנים רבות ונוצרים מחומרים עמידים ויקרים, ורעשנים זולים - חד פעמיים, שנועדו לרשרוש פורימי אחד בלבד. "הרעשנים של בצלאל שייכים לשתי הגישות בו זמנית. הם אינם נמדדים דווקא בערכם החומרי-כספי אמנם, אבל ערכם האמנותי עשיר במיוחד, שכן הם יוצרו מחומרים ומטכנולוגיה יצירתית, אשר שופעים במחשבה מקורית וביקורתית ומלאים הומור".
כך למשל, ברעשן משנת 1906, העשוי משני חיילים שמסיטים את גלגל השיניים ויוצרים רעש באמצעות רוביהם. רעשן נוסף שנוצר ב-2006 עשוי מעשרות אבני דומינו מנחושת, שהפלתם מפיקה את הרעש הנדרש להכאת שמו של המן. באחר, סביבון מוזהב ובו דמויות המחזיקות בגלגלי שיניים שמפיקים צליל באמצעות כדור זעיר. ורעשנים אחרים ממתכת כסופה מלוטשת מזכירים את צורתה של מגילת אסתר.
מדינמיט או משלפוחית בהמה: ככה מרעישים
כלי ההקשה היהודים, קיבלו טרנספורמציות מרתקות במאות השנים האחרונות: במאמר של חוקר התלמוד ויהדות, הרב דניאל שפרבר, מוצגים 8 טיפוסים של רעשנים, מ"הפטיש" דרך "התיבה", "הפטיש המתפוצץ", ועד "לרעשן הקסטנייטות". כל אחד מהם מפיק רעש כמובן, אך דרך ההפעלה שלו שונה.
במאה ה-20 לקחו לא מעט ילדים את המצאת הדינמיט של הכימאי אלפרד נובל והעניקו לה נופך חגיגי: בכל פעם ששמו של המן מוזכר ולמרות כעסו הגלוי של גבאי בית הכנסת – מדליקים הילדים את הנפצים הקטנים והרעש המופק מהן מעלה תחושה של מתקפה צבאית על המקום. לוינסקי מספר כי מוחם הפורה של הנערים היהודים יצר גם דינמיט שהכינו בעצמם, כאשר לא היו בנמצא. בעיירה הרוסית קאמינקה הכינו הנערים שלפוחיות נפוחות של בהמה, ועם הקראת שמם של עשרת בני המן, הוטחו אלו בכותלי בית הכנסת, ועל פי העדויות, "רעדו השמשות כאלו התפוצצו פצצות ממש".
הרעשנים של בצלאל
גם בבית הספר לאמנות בצלאל ביקשו להרים את הכפפה וכבר בשנת היווסדותו ב-1906 הופק "הרעשן" הראשון. מאז הקפידו תלמידיו של המוסד הראשון לאמנות עברית-ישראלית לייצר בכל שנה רעשנים יוצאי דופן המתועדים בארכיון המוסד.
דוד עדיקא, ראש המחלקה לצילום, סבור כי הרעשנים היוקרתיים והמיוחדים הם כבר מזמן לא נחלת הילדים בלבד: "פורים בשנים האחרונות הפך להיות גם כן חג של מבוגרים. הוא קיבל צביון של 'פסטיבל', 'פארטיז', ו'אפטר פארטיז' הבא לידי ביטוי גם בתחפושות למבוגרים".
איך שלא יהיה, כלי ההקשה הייחודיים, שעם שלהי המאה ה-19 קיבלו את השם רעשן, הפכו לחלק אינטגרלי ממגילת אסתר, כשהם מופעלים עם כל אזכור שמו של המן (למעלה מ50 פעמים במהלך המגילה). ההכאה ברעשן הפכה למנהג, ולא מעט פוסקים ציינו כי אסור להפסיקו שכן "לא לחינם נקבע". מאידך, יש מן הפוסקים שלא היו שבעי נחת ממנו שכן לטענתם הוא עשוי לבלבל את שליח הציבור או את קהל השומעים.
לפנייה לכתב/ת 
