הילד ששרד עם הפרטיזנים: "כשהנאצים נכנסו, מחאנו כפיים בהתלהבות"
הם התחמקו מהטרנספורט לאושוויץ, הצליחו לצאת מהגטו, הסתובבו בין הגויים בסילבסטר, שרדו ירי כבד וגירוש נוסף למזרח: זהו סיפורו המופלא של ילד קטן שהצליח לשרוד עם משפחתו תקופה ארוכה ביער, בין פרטיזנים, כמעט ללא אוכל וללא תנאים סניטריים. השנה מנעה הקורונה משמחה שינפלד לספר את עדותו ב"זיכרון בסלון", והוא חולק אותה עם גולשי ynet
שמחה שינפלד היה בקושי בן 11 כשהחליט לצום ביום כיפור ההוא. איש לא ידע לאן נוסע הטרנספורט, וגם הנאצים הבטיחו שזה למקום "הרבה יותר טוב", אבל שינפלד הקטן והחלוש, ועמו כל המתפללים באותה תפילת "כל נדרי" שלא ישכח לעולם, הבינו שכדאי להתפלל הפעם בכוונה יתירה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
בשנים האחרונות הוא מספר את סיפורו במסגרת מיזם "זיכרון בסלון", אך השנה הוא יישאר בבית. אחרי השואה, הוא אומר, הקורונה כבר לא מפחידה אותו. "פעם אחת אדם מת. אני בן 88 וחצי, ובגילי שום דבר לא מפחיד. אני יודע שיום אחד אני אמות, ובינתיים אני חי את חיי". נאמן להנחיות משרד הבריאות, הוא מעודד את הציבור להשתתף באירועי המיזם שיתקיימו השנה ב"זום", ומשתף את גולשי ynet בעדותו.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "המגף של מנגלה לנצח על הבטן שלי - אבל ניצחתי"
- "הקורונה הגבירה את השנאה": דו"ח האנטישמיות השנתי
- הזמנה לרצח: הכרוזים שעודדו שנאת יהודים/
y+
שינפלד נולד ב-15 בנובמבר 1931 בטופולצ'אני, שבאותה תקופה הייתה חלק ממדינת צ'כוסלובקיה. בשנות ה-30 של המאה שעברה התגוררו בעיר כ-3,200 יהודים. "למרות שכולנו היינו אורתודוכסים, בעיר שלנו לבשו חליפות ומגבעות רגילות", הוא נזכר.
"במלחמת העולם הראשונה אבי, שלמה-סלומון, היה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי והוגלה לסיביר. בתום המלחמה הוא עבר דרך טופולצ'אני, שם פגש את אמי נחמה-נטי. בל"ג בעומר של שנת 1921 הם התחתנו ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות. אני השישי מבין שמונת הילדים. לאבא היה בית מלאכה לנעליים אורתופדיות וגם תחנת דלק וחנות במרכז היישוב".
"עד היום הפחד ההוא משפיע עליי"
בבית חיו, לצד ההורים ושמונת ילדיהם, גם הסבא, אדולף (אברהם) פלברט, והחיים נדמו לשמחה הקטן מתוקים, אפילו שלעתים ספג כינויי גנאי מהשכנים. "לא הייתה אלימות ואפילו היו יחסי ידידות", הוא מתאר. "לפני פסח היו גוים שביקשו מאמא שלי לטעום מצות. בחנות ובתחנת הדלק היו לקוחות נוצרים, וידיד טוב של אבי היה גרמני שבבעלותו הייתה חנות לממכר בשר, כולל בשר חזיר.
"פעם הוא ראה שאבי מודאג, וכאשר ביקש לדעת את הסיבה, אבי סיפר שהממשלה מכריחה אותו לפתוח את תחנת הדלק בשבת. השכן אמר, 'מה הבעיה, סלומון? אם בשבת אסור לך, אני אפתח במקומך ואשרת את הקליינטים'. אבא התרגש מהמחווה, אבל אמר: 'על פי ההלכה היהודית אסור לי להרוויח מעבודה בשבת, ולכן כל הרווחים מיום זה יישארו בידיך'. השכן, בתגובה, העביר את הכסף כמתנה לאבא שלי. 'לי יש רק שני בנים ולך יש שמונה ילדים. אני לא צריך את זה', אמר לו".
אירועי ליל הבדולח, בנובמבר 1938, הביאו מפגינים מול החנות של משפחת שינפלד, "אבל החבר הגרמני שלנו עם שני בניו סילק אותם".
בשנת 1939 הפך הכומר יוזף טיסו למנהיג מדינת "סלובקיה העצמאית" שנשלטה על ידי גרמניה הנאצית, וכתוצאה מכך החלו להתפרסם גזירות ובהן סילוק תלמידים יהודים ממוסדות חינוך. "בגלל זה לא התחלתי ללמוד בכיתה ה'. ההורים נורא פחדו וזה השפיע עלינו, ממש עד היום... לבתי עסק של יהודים מונו אפוטרופוסים סלובקים, ובכלל זה גם לעסק של אבא שלי".
"קיוויתי שאם אצום, הגזירה תתבטל"
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין, וחלק מהכוחות הגרמנים עברו דרך טופולצ'אני. "מי פילל ומי מילל שאני וילדים נוספים נמחא כפיים בהתלהבות", הוא נזכר. "החיילים הנאצים נסעו בטור מסודר ושרו שירי מלחמה. הם היו אדיבים, לא נגעו לרעה באף יהודי - ואפילו התעקשו לשלם לאבא שלי בכסף מקומי, כאשר הרכבים שלהם תדלקו בתחנת הדלק שלנו".
אבל ההמשך היה פחות אופטימי. גברים צעירים החלו להישלח למחנות העבודה סרד, ויהנה ונובאקי. "אחי הבכור, אליקים, שהיה כבן 18, היה הראשון שנשלח לשם. אחרי חודשיים נשלחו לשם גם אבא שלי ואחי יצחק בן ה-17 - ובהמשך גם אנחנו הגענו לשם".
ב-26 במרץ 1942 החלו לשלוח יהודים מסלובקיה למחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ, טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור ומאידנק. "אחרי כחודש, הייתה שמועה שבמוצאי יום כיפור ייצא טרנספורט מנובאקי לפולין".
באותו זמן ידעתם שמי שנשלחים לפולין לא חוזרים?
"לא, אבל בתפילת 'כל נדרי', כשהחזן התפלל בקול אדיר - כולם בכו. אני החלטתי לצום למרות שהייתי בקושי בן 11. הייתי מאוד דתי וחשבתי שאם אני אצום, אולי הגזירה תתבטל. הצום היה קשה, אחותי פנינה ז"ל שידעה שאני צם, הביאה לי בסוף הצום שתי פרוסות לחם.
"ריכזו את כולם למסדר, ומפקד המחנה, פולהורה, אמר שלא צריך לפחד והמקום שנוסעים אליו הוא הרבה יותר טוב. הקריאו את השם של סבא שלי, אדולף, של ארמין הבר, בן הדוד שלי, של אשתו ושל בתו בת השנתיים. למחרת העמיסו אותם על משאיות, ואני צעקתי: 'סבא, נסיעה טובה'. בהמשך נודע לנו שברכבת לאושוויץ הוא נחנק מרוב צפיפות ומת. גם אח של אמא שלי, שתי אחיותיה ומשפחותיהן נשלחו למחנות ההשמדה. לאבא שלי היו שני אחים ושלוש אחיות - כולם נשלחו לאושוויץ, ואף אחד לא שרד. הנאצים גם רצחו את אשתו ובתו של בן דודי, ארמין, אבל הוא עצמו ניצל".
בעקבות הפרטיזנים, כמו צוענים
מה שעיכב באופן זמני את השמדת היהודים במדינה הוא "המרד הסלובקי", שפרץ ב-29 באוגוסט 1944, בניסיון לסלק את משטרו של טיסו. המרד דוכא, אך הפרטיזנים שהיו חברים במחתרת המקומית המשיכו לפעול ביערות ולהכות מדי פעם בנאצים.
"אחיי הגדולים אליקים ויצחק הצטרפו לפרטיזנים, וכך גם אחותי שושנה ובעלה ולדיסלב. בזמן המרד שוחרר המחנה שבו היינו ורבים שבו לעיירה שלנו, כולם נרצחו בהמשך על ידי הנאצים. אבא ואמא החליטו שנלך אחרי הפרטיזנים. כמו צוענים נדדנו אחריהם, ובאוקטובר נכנסנו ליער סמוך לבאנסקה ביסטריצה.
"פעם אחת ירד גשם כבד ומצאנו מקלט ביער, בבקתת ציידים. המקום היה בגודל של כעשרה מטרים על חמישה מטרים, ללא חשמל, מים או שירותים. בהמשך הגיעו לשם עוד פליטים מחנה נובאקי וגם פרטיזן רוסי. היינו 51 איש, ובשיא החורף של סוף שנת 1944 היו שני סירים בלבד שבהם אפשר היה להתפנות. לא היה כמעט מה לאכול, ולכן פעם ביום, בשעות הצהריים, קיבלנו לאכול מעט גרגרים ושעועית. בצריף היה חלון אחד שלא תמיד אפשר היה לפתוח. אי אפשר ולא היה איפה להתקלח. לא היו לנו בגדים להחלפה, כך שאפשר להבין איזה ריח היה".
הגרמנים נכנסו ליער
בערב הראשון של ינואר 1945, זכרו שמחה ואחיו הצעיר יום-טוב, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים, שהנוצרים באזור מאמינים שכאשר יהודי מברך אותם בערב השנה החדשה, תהיה שנה טובה. הם לקחו שני תרמילים, יצאו לכפר סמוך ודפקו בדלת הבית הראשון שנקרה בדרכם.
"האיכרה שפתחה את הדלת, כרעה ברך וחיבקה אותנו בחום למרות שהיינו מלוכלכים ומסריחים. היא הושיבה אותנו ליד השולחן, וכשראתה איך אנחנו טורפים את האוכל מרוב רעב - פרצה בבכי. בעלה, עם דמעות בעיניים, אמר: 'ילדים, תאכלו. יש לנו מספיק אוכל'. כן, היו גם גויים כאלה. אחרי זה היא לקחה אותנו לאמבטיה ואמרה לנו להתפשט. קצת התביישנו, אבל היא התעקשה לרחוץ אותנו, להביא בגדים כמעט-חדשים ונעליים חדשות, והכניסה לתרמילים שלנו מכל טוב.
"הלכנו לעוד בית וגם שם רצו לפטם אותנו, אבל כבר לא יכולנו לאכול, לכן הם הכניסו לנו לתרמילים עוד דברים טובים. כשיצאנו, גבר לבוש יפה רץ לעברנו ואמר 'תברחו - הגרמנים נכנסו ליער'. אם הם היו מקדימים טיפה, הגרמנים היו רוצחים גם אותנו וגם את כל המשפחה שסייעה לנו.
"רצנו ליער ואחי נשם בכבדות. הוא אמר שהוא חייב לנוח. ידעתי שמי שיושב לנוח, יירדם בשלג וינוח לעולם. משכתי אותו ביד בכוח, אבל הוא לא רצה להרים את התרמיל. סחבתי את שני התרמילים ואותו, אבל היתה בעיה. השלג שירד כיסה את העקבות ולא ידענו את הדרך חזרה לצריף. התחיל להחשיך וידענו שביער יש זאבים ודובים. בתושייה של ילד בן 13 וחודשיים התחלתי לזעוק לעזרה. למזלנו הגרמנים לא שמעו, אבל מישהו בצריף שמע, רץ אלינו והחזיר אותנו למשפחה".
בר מצווה כמובן לא נחגגה בתוך התופת היומיומית. "לא היה לנו סידור ואפילו לא תמונות מהתקופה שלפני המלחמה. הכול נשאר מאחור כשברחנו ליער. לא הייתה לי לא עלייה לתורה, ולא שום תפילה, אבל אישה אחת מהצריף ששמעה שיש לי בר מצווה, נתנה לי במתנה שתי פרוסות לחם. לפני כשלוש שנים יזם ראש העיר פתח תקווה לי ולעוד ניצולים חגיגת בר מצווה מאוחרת. קיבלנו תפילין, טלית וסידור, עלינו לתורה בכותל וגם הוזמנו למסעדה".
"הגרמנים הגישו לנו ממתקים, וכרו בור"
אפריל 1945. הגרמנים מבינים שהמפלה קרובה, ומנסים להתעמת עם הפרטיזנים ביערות. בצריף הקטן היה רעב כבד. בין האנשים שהסתתרו במקום היה גם אלמן וילדתו בת ה-12. הוא ביקש ממנה לחפש אוכל בכפר, אך לרוע המזל הבת נתפסה, מה שסייע לגרמנים לאתר את הצריף ולרסס אותו באש כבדה.
"אחר הירי נכנסו לצריף קצין ושני חיילים והמשיכו לירות בתוכו. הייתי בטוח שכולם נורו למוות. פתאום הקצין צרח 'ראוס', כלומר 'החוצה' - ואני לא האמנתי: איך יכול להיות שאנשים קמים ויוצאים החוצה. למרות האש הכבדה, מתו רק אישה אחת ושתיים נפצעו קל. הם החלו לארגן אותנו להליכה לכפר, והיה לי ברור שהם ייקצרו אותנו. אמרתי לאבא שלי, 'בוא נברח'. אבל הוא אמר שלא נצליח, וגם אם נצליח יירו בכולם.
"בכפר הכניסו אותנו לשק"ם של קצינים גרמנים והונגרים. הקצין הגרמני ראה שאני מסתכל איך הוא אוכל שוקולד, והושיט לי שלוש קוביות. טרפתי אותן, והוא פנה לשאר הקצינים ואמר: 'תראו את הילד - איך הוא מורעב'. אחרי זה הוא הוסיף בטון בכייני, 'מי יודע מה קורה למשפחה שלי בברמן שבגרמניה. האמריקנים מפציצים ומי יודע אם הם החיים'. זה כנראה נגע בהם, ופתאום הקצינים האלה הגישו לנו ממתקים. ממש לא יאומן כי יסופר".
למרות המחווה הזו, הוכן בור גדול שעל פתחו היו צריכים להוציא להורג את כל מי שהסתתרו בצריף שביער, אלא שאז קצין הונגרי הפתיע ואמר: "אנחנו בסוף המלחמה. הפסדנו. אני אעשה מאמץ כדי להציל אתכם". הניצולים, מלווים בחיילים הונגרים, נשלחו לכיוון החזית. אבל לרוע מזלם הם פגשו בדרך כוח גרמני שזיהה אותם. "לקחו אותנו לכפר קרוב לחזית", הוא מספר. בבוקר 28 אפריל 1945 הגיעו חיילים רומנים בפיקוד סובייטי, ומשפחת שינפלד הבינה כי הסיוט הסתיים.
לקח זמן עד שבני המשפחה גילו שגם שני האחים שהצטרפו אל הפרטיזנים שרדו. ולדיסלב, בעלה של האחות שושנה, נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג לאחר שהתברר כי הוא נימול. לרוע מזלה גם בתה התינוקת נפטרה מזיהום, אולם ההורים ושמונת הילדים עלו לארץ ישראל.
היחיד מכיתתו ששרד
בשנת 1960 נשא שמחה לאישה את שושנה שצעירה ממנו בעשר שנים, ויחד הם הביאו לעולם בת ושלושה בנים. בעוד חודשיים הם צפויים לחגוג 60 שנות נישואים, שמונה נכדים, נין אחד ועוד נין שצפוי להצטרף בהקדם.
שינפלד גאה בעובדה שהיה לוחם וחובש קרבי בנח"ל, ושירת במלחמות ישראל. הוא התנדב 23 שנים במשמר האזרחי וכן בבית החולים השרון. רוב חייו עבד כקבלן המתקין שטיחי פי-וי-סי. בכל חלקי הארץ, כולל במקומות מסווגים דוגמת הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה.
שמחה שינפלד לא עזב מעולם את האמונה שלוותה אותו במלחמה. "זה בזכות החינוך של ההורים. אמא אמרה, 'מה שלא יקרה, צריך להאמין שיש בורא עולם שבלעדיו לא היינו שורדים. מתוך כיתה של 30 תלמידים אני היחיד ששרד".
