יהודים עם עיניים כבויות: המסע לטרנסניסטריה
האזור שבו נרצחו כ-300 אלף יהודים הוא כיום מדינה קטנה, הענייה ביותר והקומוניסטית ביותר בכל אירופה. כמה עשרות יהודים חיים בה, רובם שורדי שואה מקומיים וצאצאיהם, קהילה בלי עתיד שחיה את עברה המדמם. ביקור עצוב בטרנסניסטריה האכזרית והנשכחת
לפני ארבע שנים הוזמנתי להדריך שלושה סמינרים קצרים, שמוקדי הביקור בהם היו הערים קייב-אומן-אודסה שבאוקראינה. 150 עובדים של גוף ציבורי גדול יצאו בשלוש קבוצות נפרדות להכיר מעט את העולם היהודי שהיה ואיננו. כאשר התקרבנו לאודסה, שאלתי, בנפרד, כל קבוצה: מי שמע על המושג טרנסניסטריה? מתוך 150 איש, שרובם התחנכו במערכת החינוך הישראלית, רק 12 ידעו מה משמעותו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
אין איש יודע כמה יהודים בדיוק הושמדו או ניספו בטרנסניסטריה. המספר הנמוך ביותר הוא 185 אלף, המספר הגבוה ביותר שאני מצאתי, עומד על 400 אלף. מרקו רוזן שכתב על "יהדות רומניה 1940-2000", כותב כי 150 אלף מיהודי אוקראינה הושמדו בטרנסניסטריה, ולכך יש להוסיף 155 אלף מיהודי רומניה. ועלינו לשאול את עצמנו כיצד נמחק מספר כה גדול של יהודים כמעט לחלוטין מהזיכרון הלאומי.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- הילד ששרד עם הפרטיזנים: "כשהנאצים נכנסו, מחאנו כפיים בהתלהבות"
- "המגף של מנגלה לנצח על הבטן שלי - אבל ניצחתי"
- "הקורונה הגבירה את השנאה": דו"ח האנטישמיות השנתי
משמעות טרנסניסטריה, המושג שהמציא היטלר, היא 'מעבר לנהר הדנייסטר'. מדובר ביחידה פוליטית שיצרו הנאצים בין שני נהרות - הדנייסטר והבוג, בחלק הדרום-מערבי של אוקראינה, בשטח של כ-40 אלף קמ"ר. היחידה הפוליטית טרנסניסטריה התקיימה במשך שנתיים וחצי (אוגוסט 1941-מרץ 1944) ונוצרה כתוצאה מרצון הנאצים לפצות את רומניה על מחוז טרנסילבניה שעבר להונגריה, ומחוז דוברוג'ה שעבר לבולגריה.
שורדי שואה שנתקעו במקום ובזמן
באזור הזה חיו לפני המלחמה כ-300 אלף יהודים, כולל העיר אודסה שנקבעה כבירת האזור. כיום טרנסניסטריה היא מדינה קטנטנה, 400 ק"מ אורכה ו-10 ק"מ רוחבה, והיא מוכרת כמדינה הענייה ביותר והקומוניסטית ביותר בכל רחבי אירופה.
4,000 הקמ"ר של המדינה הנוכחית, ששינתה את שמה לפרידנסטרוביה (באוקראינית: "לצד הנהר דנייסטר") מהווים רפובליקה קטנטנה שבעת פירוק ברית-המועצות (1991-1992) ניתקה עצמה ממולדבה, ובנתה מדינה לכאורה-עצמאית, המתקיימת בחסות הכידונים של פוטין.
שעה נסיעה מהעיר קישינב הגענו לתחנת הגבול. הגשנו את הפספורטים לחיילים חמורי הסבר, ואחרי אישור הם הוחזרו עם פתק שחובה לשמור עליו: "נכנסתם בשעה 10.29.04 ואתם חייבים לעזוב עד 10.29.04 בלילה". הוזהרנו שאין לאחר וחובה לדייק. כיוון שידענו על כך מראש, החלטנו כי ביום השני לביקור לא ניכנס לטרנסניסטריה באותה תחנת גבול.
את החלק האוקראיני של היחידה הפוליטית-נאצית אני מכיר מסיורים באוקראינה. הפעם ביקשתי לפגוש את שרידי הקהילות היהודיות שעדיין חיים בערים המקוריות של טרנסניסטריה. מרבית היהודים שם הם דור ראשון, דהיינו שורדי שואה מבוגרים. גם בני הדור השני כבר אינם צעירים, ויש גם מי שנתקעו בתנועה הגדולה שהייתה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. צעירים יהודים המבקשים לבנות שם את ביתם כמעט ולא תפגשו. בודדים עדיין שם. מרבית הצעירים כבר עלו לארץ או היגרו לארצות הברית.
קהילה ללא עתיד
יש לטרנסניסטריה הכול מבחינה מדינית: חוקה, פרלמנט, נשיא, דגל, בולי דואר - אך הכל פיקציה. יש רק מדינה אחת בעולם שמכירה בהם: רוסיה, המחזיקה במדינה הקטנטנה 1,200 חיילים השומרים על מאגר נשק ותחמושת של 40 אלף טון. היום במדינה עולה מאוחר והלילה מתחיל מוקדם. עם שקיעת החמה מתדלדלת התנועה ברחובות מאוד. למעשה, היא דומה בשגרה למה שנראה אצלנו בימי חירום אלה.
את היום הראשון אנחנו מתחילים בעיר בנדרי (טיגינה) הקרובה ביותר לקישינב, ונמצאת בצד הדרומי של הדנייסטר, בשונה משאר חלקי המדינה שמצפונה לו. המדריך שלנו הוא חסיד חב"ד, הרב מנדי גוצל מקישינב, מי שאחראי על קיום הקשר עם יהודי האזור.
בשער בית הקברות היהודי מחכה לנו יוסי, יהודי מקומי שנטל על עצמו את האחריות לבית הקברות המסודר והמטופח. הוא עצמו מתפרנס ממכון הכושר היחיד בעיר. אנחנו נוסעים לפגישה עם הקהילה. בבניין מלון שרובו נטוש, נשמר אולם ומשרד עבור הקהילה.
מול הבניין, על שפת הדנייסטר, ניצבת אנדטה לזכר יהודי בנדרי. 70 יהודים בגילאי 70-90 מתאספים במועדון קהילתי למפגש של שיחה וקצת אוכל שהביא איתו מקישינב הרב מנדי. עיניהם כבויות, חיוך לא עולה על פניהם, והמפגש הזה עבורם הוא "נשמה יתירה".
אחרי השיחה וה"קדיש", הלב מעט נפתח ואני שומע על עברם ועל עבר המשפחות שלהם - רק סיפורים עצובים בעיר אפורה ומדכאת, בקהילה שאין לה שום עתיד והמשמרת את זכרם של אלפי יהודים שחיו בבנדרי עד השואה. רוב-רובה ייעלם בעשרים השנים הקרובות.
בתי העלמין שמורים היטב
מבנדרי לבירת המדינה טירספול (130 אלף תושבים) המרחק קצר. כבר אמרנו שרוחב המדינה הוא 10 קילומטרים. פעם נוספת אנחנו רואים אנדרטת זיכרון על שפת הנהר. גם כאן הוקמה האנדרטה במקום שבו הושמדה הקהילה היהודית. זו אנדרטה צנועה שבין הנהר לשדרה הסמוכה, אך מי שאינו מחפש אותה לא יבחין בה.
הקהילה בעיר גדולה יותר מזו שבבנדרי, אך כלל המתאספים בבית הכנסת המקומי אינו עולה על 35. המקום חודש רק בשנים האחרונות. לפני השואה היו פה כמה עשרות בתי כנסת. היום זהו מבנה צנוע, חלק מבניין ששימש בעבר לאותה מטרה.
מדכא להתפלל בבניין כה אפור כאשר אין בין המתפללים בשבת ובחול ולו אחד היודע את סדרי התפילה. בבניין בית הכנסת יש מוזיאון צנוע, ספק אם יש בו חמישה מבקרים בשבוע. הוא מציג מעט מסמכים היסטוריים, ואנשי הקהילה מספרים שהם מחכים שמישהו שיבוא ויכתוב על ימי הפאר שהיו פעם וחלפו לעד.
גם כאן אנחנו בדרכנו לבית הקברות היהודי הנשמר היטב על ידי העירייה. מבחינת השלטון, כל בתי הקברות שמורים טוב, אבל לסייע בחיים היהודיים? זה כמובן לא יעלה על הדעת, ואין שום נכונות לעזרה, כפי שמעידה נציגת הג'וינט במקום.
השעה כבר מאוחרת,יחסית, וצריך להתקפל בחזרה. אנחנו מחפשים מקום לכוס תה חם. הרב מנדי הביא אוכל ואיתו נכנסים לבית קפה ומתיישבים בצל תמונתו של סטלין, שותים קפה בכוסות חד-פעמיות שהבאנו איתנו מהעיר הגדולה. בנסיעה ברחובות העיר בדרך אל מעבר הגבול אנחנו רואים את החיילים מתפרשים בכל הצמתים המרכזיים.
18 אלף יהודים ביום אחד
היום השני שלנו מתמקד בחלק הצפוני של הרפובליקה הקטנה. כלל התושבים הוא כחצי מיליון, אך חלקים גדולים מאוד מהמרחב מכוסים בשטחים חקלאיים או יערות. זו מדינה ריקה מתושביה. הד"ר אירנה שאיקובה, יהודייה שלימדה אנגלית באוניברסיטת קישינב, מדריכה אותנו. ממשכורת של מרצה באוניברסיטה שם אי אפשר לחיות.
יחד עם הקהילה היהודית היא הקימה את "מגיד" - המכון לחקר תולדות קהילות מולדבה וטרנסניסטריה. היום היא מוכרת כמומחית הגדולה לתולדות יהודי האזור, וכל ספרות המחקר הקיימת והאתרים השונים ידועים לה באופן מלא.
בעיר דובסרי אנחנו מבקרים במקום שבו הושמדו בזמן קצר 18 אלף יהודים, בספטמבר 1941. סביב כל השטח נבנתה חומה, ובמרכז - 14 קברי אחים המתעדים את ההשמדה הנוראית. על קירות החומה - אלפי שמות של יהודים שמצאו במקום את מותם. על אנדרטה כתובה מילה אחת בעברית, יידיש, רוסית, אוקראינית, אנגלית ורומנית: "למה?"
דובסרי איננה עיר גדולה, אך גם כאן, בעיר שיש בה ככל הנראה פחות מחמישים יהודים, שומרת העירייה על מרחב הזיכרון היהודי.
היו פה יהודים, ואינם
אנחנו בדרך לבקר את שרידי הקהילה היהודית ברובניצה, ובבית הכנסת היתום של חסידי רשקוב בעיר רשקוב. קשה לעבור מבית קברות לבית קברות, מאתר זיכרון לאתר זיכרון, המעידים על מה שהיה ונמחק בהשמדה הגדולה בשואה.
קשה לראות אפילו בניין גדול שניכר שהיה מאוד מפואר, עומד ריק ומתפורר, ולזכור שהתפילה, השירה והזימרה היהודיות נשמעו שם בעבר. לא צריך דמיון כדי לשער מה קרה כאן, ברשקוב, לפני 78 שנים.
היו פה יהודים, ואינם.
- ד"ר יואל רפל הוא מדריך סמינרים באוקראינה בעקבות החסידות, הציונות והספרות העברית.
לפנייה לכתב/ת 
