כיבוש וגילוי עריות: החיים בחסות הערפל המוסרי

לדעת בלי לדעת

האם אני יכולה לדעת משהו ובאותו זמן גם לא לדעת אותו? בוודאי. "ידיעה ללא ידיעה" (Knowing without knowing) הוא מושג שמתפקד בתחומים שונים, בין היתר, בתחום המוסר החברתי.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

בקלות ניתן להצביע על שלושה תחומים בהם החברה שלנו בוחרת באפשרות של "ידיעה ללא ידיעה". פגיעות מיניות, חיים בחסות כוח צבאי - ואכילת חיות. שלושה תחומים בהם קבוצה אחת מפעילה אלימות על קבוצה אחרת, ולא נותנת על כך דין וחשבון.

פה קבור הכלב

אכילת חיות היא דוגמה פשוטה למנגנון של "ידיעה ללא ידיעה". אנחנו יודעות שבשר נעשה מחיות, אנחנו יודעות שהחיות מרגישות כאב וגם פחד. אנחנו יודעות שאין הבדל בין פרה לפודל, ועם זאת אנחנו חולפות בנחת ליד דוכן שווארמה וחלקנו גם אוכלות בו.

אנחנו יודעות - אבל אנחנו גם לא יודעות. התרבות מייצרת ערפל בסוגיות מסוימות, והוא מאפשר לנו להשלים עם מעשים אלימים שנוגדים את האמונות היסודיות שלנו. הערפל משרת אותנו, ואם נחליף אותו בידיעה בהירה לא נוכל להמשיך לחיות באותה דרך.

עיניים עצומות לרווחה

מישהי אמרה פעם  שצריך שכפר שלם יעצום עיניים בשביל שילדה אחת תפגע מגילוי עריות. הפופולריות של גילוי העריות (כנראה אחד מכל שישה הוא קורבן של מעשים אלה) מתאפשרת בגלל הכישרון הקהילתי ל"ידיעה ללא ידיעה".

הרבה פעמים אמא יודעת, המורה בבית הספר רואה, השכנים שומעים צעקות, הרופאה בקופת החולים מזהה סימנים - וכולן חיות בערפל תודעתי. האלימות הביתית שממנה סובל הילד ידועה ולא ידועה באותו רגע ממש. מדובר במסוגלות נפשית שכל אחת מפתחת כתוצאה מעיוות ערכי שמושרש בקהילה.

כך אנחנו מתערפלות כשאנחנו שולחות את הילדים לצבא, כך אנחנו מתערפלות בהיותנו חלק מקהילה כובשת. אנחנו יודעות איך ילדינו נפצעים משירות צבאי. אנחנו יודעות איך המדינה פוצעת את העם הפלסטיני, אבל אנחנו מצליחות לנתק את ההבנות האלו מהעולם הרגשי שלנו ומנהלות את היומיום כאילו כלום, עד שקורה אירוע שמנפץ את קירות התודעה - והלב נבעת.

זה אולי יקרה לנו אם ניקלע לבית מטבחיים, אם הבת שלנו תצליח לגרום לנו להקשיב לה בלב פתוח, כשהבן שלנו יחזור חלילה הלום קרב מהצבא - וזה יכול לקרות כשאנחנו מסכימות להבין שאיש אוטיסט תמים כתינוק נפצע מירי מכוון. נרדף, וכשהוא מתבוסס בדמו, נורה מטווח אפס בפלג גופו העליון.

ברגע זה יש לנו אפשרות לבחור בין המשך פקיחת העיניים, לחזרה אל הערפל המוסרי והחיים האלימים. טלטלה מייצרת הזדמנות ליקיצה.

חטא המרגלים כמקרה בוחן

חטא המרגלים, או ה"תיירים" (כפי שהם מכונים בפרשתנו), מתואר בדרכים שונות בפרשת שלח ובדברים א'. שניים-עשר נשיאי העדה נשלחים למשימה על פי דבר האל שנאמר למשה. לנציגי השבטים ההולכים לתור את הארץ מוגדרות שלוש משימות.

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ".

המרגלים נדרשים להבין את טיבו של העם היושב בכנען, את צורת המגורים בארץ זו ואת טיבה של הארץ עצמה. דבריו של משה מכוונים בעיקר למשימה השלישית - טיבה של הארץ. למשימה זו הוא מוסיף בקשה מיוחדת: "ולקחתם מפרי הארץ". נראה שמשה יודע שרק שאלת טיב הארץ תזכה לתשובה חיוביות.

ריגול או תעמולה?

לא משימת ריגול לפנינו אלא משימת תעמולה. משה ואלוהים מתכננים להכניס את העם לארץ בעזרת ה' וניסיו, ואם כך אין צורך בריגול צבאי. משה לא שוקל אם להיכנס לארץ. ובשלב זה של המסע, איכות הפירות של כנען לא רלוונטית. משה שולח את נשיאי השבטים בתואנה של ריגול, אך במטרה להמריץ את בני ישראל לקראת כניסה קרובה ולא קלה לכנען.

רגע של התעוררות

אלא ששניים-עשר התיירים (או לפחות עשרה מתוכם) חוו התעוררות במהלך המסע. בתחילת המסע הם נאמנים להנחייתו של משה וקוטפים מהפירות הנדירים של הארץ שאותם יציגו בגאווה בפני החבורה הנודדת במדבר וכמהה לפרי וירק טריים, אולם בהמשך נפער פער בלתי ניתן לגישור בין המשימה הרשמית לחוויה של הנשיאים.

הם רואים את ערי הארץ ואת התושבים הענקים החיים בה, ולא מצליחים להמשיך בעבודתם כתועמלנים. "וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת".

ההתעוררות ועונשה

אני לא יודעת מה הייתה תוכנית העבודה המקורית של אלוהים ומשה, ומה היה קורה אם כל המרגלים היו נלהבים כמו כלב ויהושע. אולי הם קיוו שהמרגלים עמוסי הפירות יתפקדו כמו כדור הרגעה, והעם ילך בצייתנות ובשקט לקראת מלחמות מבהילות. המסע במדבר סיפק סוג של "ידיעה ללא ידיעה" - הירבו לדבר על טיב הארץ, הירבו להתעסק בקשיי המדבר, אבל לא דברו את האימה שלפתחם: כיבוש כנען מכל העמים היושבים עליה והשמדתם המוחלטת.

המרגלים חותרים תחת משימתם כתועמלנים של הכניסה לארץ והופכים לכוח פוקח עיניים. הם שואלים שאלות של ממש על האימה מולה הם ניצבים. במקום לקבל תשובות הם והעם מקבלים עונש. כיוון שאין משהו שמנהיגים אוהבים פחות מעם מודאג ופקוח עיניים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

את הטור בשבוע שעבר כתבתי בעקבות הריגתו של איאד אלחלאק וביקורי בבית הוריו. התגובות לדברים היו מגוונות. אני רוצה להתייחס לדבריו של יעקב (ורבות כתבו דברים דומים): "אין מקום להשוואה לג'ורג' פלויד. מר פלויד היה בידי שוטר ומנוטרל במשך דקות ארוכות. עם כל הסימפטיה להרוג האוטיסט, השוטרים ירו כי חששו שמדובר במפגע שהיה מסכן אותם. אף אחד לא אוהב פרופיילינג, אבל באזור שאנו חיים בו עדיין ערבים צעירים לעיתים קרובות מסכנים שוטרים, ולכן לא הייתה להם ברירה".

חיירי ורנא אלחלאק(צילום: רוחמה וייס)

יעקב יקר, אתה רואה, על זה בדיוק אני מדברת. אתה מתאר את אחד המנגנונים המאפשרים לתופעת ה"ידיעה ללא ידיעה" להמשיך להתקיים גם באירועים מטלטלים. מעשה מזעזע נעשה בחסות הכיבוש, המעשה היה כה מבעית שכולנו זועזענו. הזעזוע פתח לנו פתח לראות את המציאות כפי שהיא ולפזר את הערפל. אלא שמיד קמו קולות המבקשים להשיב את הקהילה לתנומתה.

הלכתי השבוע לביקור נוסף בבית משפחת אלחלאק (הם קמו מהאבל הרשמי, אבל מקבלים באצילות ובתודה ביקורי תנחומים. הם אמרו שאין צורך לתאם את הביקור). שמעתי מההורים וקראתי גם את העיתונות הכתובה עברית בנושא. העניין עדיין בחקירה אולם חשוב לחזור ולומר את רסיסי האינפורמציה הידועים כרגע: איאד נורה ונפצע, הוא ברח והתחבא בחדר האשפה ליד שער האריות.

איאד שכב על גבו כשהוא מדמם. במשך כמה דקות הוא שכב כך ובאותו זמן המדריכה שלו מאלווין שהייתה שם ניסתה לשכנע את השוטרים שהוא נכה ושלא יירו בו. הם הדפו אותה וירו באדם מדמם ושוכב ביודעם שהוא נכה. יש עדות לפיה השוטר שירה למוות באיאד עשה זאת למרות שקיבל פקודה מפורשת לחדול מהירי.

הכיבוש משחית גם את הנשמות הטובות

מיד לאחר ההריגה, בעוד דמו של ההרוג חם, המשפחה "זכתה" לביקור-חיפוש פוגעני של המשטרה בביתם והמדריכה '"זכתה" לחקירה ארוכה ולחיפוש משפיל על גופה. באיזה אופן זה מאוד שונה מההרג של פלויד? השוטרים בישראל פוחדים מהאוכלוסייה הערבית כפי שהשוטרים בארה"ב פוחדים מאפרו-אמריקאים. זה בדיוק פרופיילינג, ולפרופייליניג תמיד יש בסיס שניתן להצדיקו.

רנא אלחלאק והעציץ של איאד(צילום: רוחמה וייס)

אז מה אפשר לעשות? לפקוח את העיניים. לא לחפש תירוצים. לא לסמם את עצמנו בסיסמאות. להבין שהכיבוש משחית גם את הנשמות הטובות והזכות ביותר, ולמצוא דרך לחיות חיים מוסריים. המתח בין התמונה של איאד עוטה כפפות תכולות ומחזיק את הקקטוס לאיש המבוהל שגופו רוסס בכדורים, לא מרפה, והוריו של איאד הראו לנו עבודות אמנות שנשלחו אליהם בהשראת תמונה זו.

אני נמצאת ב -rweiss@huc.edu

שבת שלום!

לעוד טורים של רוחמה וייס