השמדתה של התרבות העברית
כמעט ללא משים, התחלף המושג תרבות עברית, שיכול להכיל גם את הדת היהודית, במושג תרבות יהודית, שמתקשה להכיל את המגמות החילוניות בתוך התרבות
"אָז יָבֹא הָרָעָב.
וְשָׂגָא הָרָעָב וְנִפְלָה, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ,
לֹא רָעָב לְלֶחֶם וּלְחָזוֹן, כִּי אִם-לַמָּשִׁיחַ!"
(מתוך וְהָיָה כִּי יַאַרְכוּ הַיָּמִים, חיים נחמן ביאליק)
מדוע השר דרעי חש בנוח לכפות על כלל הציבור הלכות דתיות בעוד שהחילוני ימנע מלכפות עליו ערכים חילוניים? מדוע הוא חש בנוח לדרוש לסגור מרכולים בשבת בעוד החילוני יחוש לא בנוח לדרוש ממנו להימנע מהפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת? מדוע ח"כ ליצמן חש בנוח להפלות בין דם בחור ישיבה לדם תיכוניסט ועוד להביע דעה בענייני מלחמה ושלום? מדוע השר בנט חש בנוח לכפות על תלמידים חילונים ללמוד טקסטים דתיים, אך שר חינוך חילוני יחוש לא בנוח לחייב תלמידים דתיים לעסוק בטקסטים חילוניים?
עוד דעות ב-ynet:
אז מה בעצם הבעיה עם ההצהרה של טראמפ?
חזית אמריקנית-אירופית מול איראן - אינטרס ישראלי
תשובות רבות יכולות להינתן לשאלות אלה, אך כולן תשקפנה את תחושת הבעלות, גם של זרמים לא ציוניים, על הוויתה התרבותית של מדינת ישראל. תחושת בעלות זו יכולה להיות מובנת מנקודת מבטם של הזרמים הדתיים השונים מתוך כך שהם מזהים בין דת לתרבות, ולפיכך רואים עצמם כשומרי הסף של התרבות.
הדבר הפחות מובן והמקומם הוא נהייתו של הציבור החילוני אחר מגמה זו, שביטויה הגלוי הוא המרת המושג תרבות עברית במושג תרבות יהודית, שנותן קדימות לדת על פני כל מאפיין תרבותי אחר (ארון הספרים העברי או ארון הספרים היהודי?). כך, חש הישראלי החילוני רגשי נחיתות ביחס למי שעוסקים בטקסטים דתיים, גם אם הם משקפים ערכים בעייתיים מאד עבורו. למשל, העדפות לא מוסריות של היהודי על פני הגוי או של הגבר על פני האישה.
תחיית התרבות העברית (לא תחיית התרבות היהודית), נעשתה, במידה רבה, תוך כדי הפניית גב לדת היהודית ואף שאבה את כוחה מהפניית גב זו. היא בטאה את התשוקה להתגבר על הקיום הדתי כדי לאפשר קיום לאומי מודרני, חופשי ופתוח לתרבויות אחרות. ההוגים והיוצרים של התרבות העברית המתחדשת יצרו את התנופה, שהובילה אף להקמת מדינת ישראל, מתוך פתיחות לעולם התרבות הרחב ובזכות יכולתם לתת משמעויות חדשות לתכנים ישנים מתוך התרבות העברית. כיום, נראה שהמגמה התהפכה ובמקום יצירה חדשה ("שירה חדשה" במילותיו של ביאליק) מתגלעים סימני ניוון שמחפשים אחיזה נואשת בחזרה למשמעויות דתיות מן העבר, ובכלל זה משמעויות מיסטיות ומשיחיות.
כך, התחלף, כמעט ללא משים, המושג תרבות עברית, שיכול להכיל גם את הדת היהודית, במושג תרבות יהודית, שמתקשה להכיל את המגמות החילוניות בתוך התרבות. שינוי מילולי זה משקף את מסירת החזקה על התרבות בחזרה לאנשי הדת, שלוקחים בשתי ידיים את מה שהחילונים ששים לתת. לכן, מרגיש דרעי בנוח לכפות על החילוני ערכים שעומדים בניגוד להשקפת עולמו, לכן ליצמן איננו מתבייש להבדיל בין דם לדם ולכן ההדתה בבתי הספר היא, עבור בנט, אך "שמדתה". מי שצריך להרגיש לא בנוח הוא הציבור החילוני, שמדעת ושלא מדעת, מעצלנות או מפחדנות, מאפשר את השמדת הערכים המכוננים של תרבותו: שיוויון בין בני אדם (ללא הבדל דת, גזע ומין), יצירה תרבותית מתחדשת מתוך פתיחות לתרבויות העולם ויצירת עולם ערכי במידת האדם ולא במידת האל.
כדאי בהקשר זה לכל חילוני להרהר בדברים שכותב יוסף חיים ברנר במאמר רגשים והרהורים (על מחפשי האלוהים), בשנת 1909: אפס, לא! יאמר האדם הנאור האמיתי, עמוק הרוח וישר הלב - ישובו אל התפילות והמצוות אלה, אשר בהונאה נפשית שמין חלקם........יתחברו הללו בשמירת חיים רליגיוזיים עם אלה השומרים להנאתם את סדרי החיים ההווים ומוצאים את תועלתם בבערות ובדת, אנחנו - לא נלך עמהם. כי האמנם יש לנו צורך לשאת בעול הסכלות הכללית בשביל להידמות לכול? האומנם פסקה האש היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואתם גם חוקיהם, פקודיהם ו"מצוותיהם המעשיות". ("הפועל הצעיר", תמוז, תרס"ט)
פרופ' שי פרוגל הוא ראש התכנית לתואר שני במדעי הרוח בפקולטה למדעי הרוח והחברה של מכללת סמינר הקיבוצים ודובר בכנס "הוויכוח על הדתה במערכת החינוך הממלכתי בישראל" אשר יתקיים ביום שני, ה-25.12 במכללת סמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
