טעימה: סדרה חדשה על חיי הרופאים באיכילוב

"כשאדם חולה ומגיע לבית החולים, זה הרגע הכי נורא מבחינתו. הוא מרגיש רע, הוא רוצה שיבדקו אותו, יטפלו בו ויגרמו לו להרגיש טוב. הבעיה היא שהוא לא היחיד, יש עוד המון חולים ומעט רופאים שאחראים לכולם, ואז הוא יותר מתוסכל ומרגיש עוד יותר נורא - והוא צודק, מגיע לו לקבל את הטיפול הכי טוב, לקבל את מלוא תשומת הלב, ולא מפתיע שהכעס יוצא על הרופאים. אבל, חולה יחיד כזה שמתמודד בנקודת זמן מסויימת עם הכאב והכעס צריך להבין שרופאים מתמודדים עם המצב הזה בכל יום, כל היום, כל הזמן" (ד"ר שרי זיו).

עוד כתבות על רופאים בישראל:

• להקדים רפואה למכה: אלימות? לא בבית החולים
• יממה בחדר המיון: "האחיות והרופאים מסכנים"

  מתמחים בניצול

  
  

הם מסתובבים במסדרונות בתי החולים, לבושים בחלוקים לבנים, חלקם במדי חדר ניתוח - הם המלאכים שאנחנו מייחלים להם כשאנחנו מרגישים רע ומבקשים שמישהו יעביר את הכאב ויתקן את הכל. אבל הם גם שקי האיגרוף שלנו כשאנחנו לא זוכים לקבל כאן ועכשיו את מה שאנחנו רוצים.

הרופאים בישראל הם לא הדמויות הנשקפות לנו מסדרות בתי חולים שמראות את הצד ההירואי בבית החולים, את הביקור בחדרים המרווחים או הטיפול המהיר במיון, הם גם לא אלו שיחזרו הביתה לבן הזוג, יפתחו בקבוק יין וישוחחו על עניינים ברומו של יום. לרופאים בישראל אין את המותרות או הזמן להתעסק בזה, הם צריכים להתמודד עם המון חולים בבת-אחת, עם מנעד של רגשות שחלקם הגדול שלילי ומופנה כלפיהם, והם צריכים להמשיך ולעשות את זה למרות השחיקה הגדולה 

הסדרה הדוקומנטרית "איכילוב" (yes דוקו, החל מה-3.4 21:00) היא הצצה לתוך עולמם של חמישה רופאים הבאים מהתמחויות שונות, עולמות שונים, בתוך בית חולים אחד. כל אחד מקרב את הצופה, ולו במעט, אל החיים הבלתי אפשריים של רופא בישראל - עם שעות ההתמחות הארוכות, ההתמודדות עם החולים, הזקנה במסדרון, הניתוחים, הלידות, המוות וגם המשכורת.

"להיות רופא זו שליחות, מעין תחושה של משהו שהוא בעל כורחך, שאתה לא יכול לעשות משהו אחר. אתה מגיע למקום הזה מתוך מקום של אהבת אדם ורצון לעזור" - ד"ר שרי זיו הסכימה להצטרף אל חבורת הרופאים שצולמו במשך 3 שנים על ידי היוצרים רותי שץ ועדי ברש, משום שרצתה להציג את הצד הפחות נוצץ של הרפואה.

"כפנימאית הרגשתי שחשוב שיהיה גם את הפן הזה, המאד אפור, השחוק, בעצם כל מה שמתואר הפוך מנוצץ, שחשוב שיראו את זה. זה מקצוע שמושך אנשים פרפקציוניסטים משום שהוא דורש ממך ידע עצום והבנה בהמון תחומים יחד - כמו למשל שילובי תרופות, מחלות שהאדם חולה בהן ואופן הטיפול מצריך התחשבות בכל הפרמטרים - ולכן, אתה נדרש למצויינות. אתה עובד על מנעד של חיים ומוות ובמעט מאד עבודות יש את המשמעות הכבדה הזו, ומהמקום הזה אתה צריך להוציא מעצמך את הטוב ביותר".

"להראות גם את הצד האפור של הרפואה"- ד"ר שרי זיו ומטופלת(צילום: עדי ברש )

הטוב ביותר, כולל גם התנהלות מול חולים כועסים וצועקים, שלא תמיד מבינים למה צריך לחכות במיון כל-כך הרבה שעות, או למה התשובות לבדיקות מתעכבות. כמו גם, מול חולים קשישים רבים שמגיעים לבית החולים כדי לישון במקום בטוח יותר, כדי שמישהו יכסה אותם ויהיה שם אם חלילה קורה משהו, ולפעמים הם באים כי רע להם בבית, כי הם בודדים משום שלמשפחה קשה להתמודד עם המוות המתקרב, והם פשוט צריכים לדעת שיש שם מישהו שמחוייב לטפל בהם.

"אחת הסיבות שהביאו אותי להסכים למשהו חודרני כל-כך, כשהמצלמה עוקבת אחריך לכל מקום", מסבירה זיו, "היא הרצון להעביר את המסר החשוב, שאנחנו, הרופאים, באמת מבינים שמבחינת החולה הרגע בו הוא מגיע לבית החולים הוא הרגע הכי נורא מבחינתו, ויחד עם זאת אנחנו מבקשים שהוא יראה אותנו בחזרה. אנחנו כאן, קודם כל לטובת החולים, לנסות לרפא, לנסות לעזור, קודם כל לעזור, וממקום טוב, ואין צורך לתקוף.

אנחנו רואים את התנאים, אנחנו חיים אותם, הם קשים לחולים וקשים לנו. רופא הוא לא מישהו שנשגב מהעם ובגלל שהוא לא במצב של החולה הוא לא מבין, להפך, הרופאים באים ממקום של לעזור, וגם לנו יש המון קושי עם התמודדות היומיומית, גם אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם, ולכולנו יש רק מטרות טובות". 

המחלקה הפנימית אוספת אליה מכל וכל, מקשישים רבים שחולים במחלות כרוניות שהזיקנה הביאה עליהם, חולי סרטן שהטיפול האונקולוגי כבר לא עזור להם, נרקומים אחרי מנת יתר ועוד ועוד - הדרמה היומית לא מתרחשת ברגע אחד, היא נמתחת על פני יממות שלמות של טיפולים, בדיקות, תרופות וציפייה לרגע אחד שבו יש הקלה, אפילו אם היא באה בצורת מוות. אם חדר הניתוח הוא כמו אירוע מכונן חד פעמי בחיינו, המחלקה הפנימית היא מהלך כל חיינו - עליות ומורדות, שמחה ועצב, חלומות והתפכחות, עם 36 מיטות בחדרים ו-50 חולים שחלקם הגדול שוכב במסדרונות כי אין מקום, וכולם צריכים טיפול.

אל ד"ר שרי זיו מצטרפים גם ד"ר איריס יעיש (אנדוקרינולוגיה), ד"ר ארז נוסק (נויכירורגיה), ד"ר אילנית שציגובסקי-מלר (כירורגיה כללית) ורונית אלמוג (גינקולוגיה) - חמישתם חושפים את חייהם אל מול המצלמות, מספרים על ההקרבות, השמחות, העצב הרב, החששות וגם על הקמת משפחה כשאתה עובד 36 שעות במשמרת ומנסה להתנתק מהחיים בבית החולים כדי ליצור לעצמך אי של שפיות.

מימין: ד"ר שציגובסקי-מלר, ד"ר נוסק, ד"ר אלמוג, ד"ר יעיש וד"ר זיו(צילום: איתן ברנט)

היוצרים, רותי שץ ועדי ברש, זכו לחופש מלא מצד בית החולים, ואף קיבלו אישור לצלם מצד חולים רבים, מה שאיפשר להם להגיע לכל הפינות, הכי קטנות, במארג החיים העצום שנפרש לפנינו. אם חשבתם שמדובר בחתך כירורגי נקי, קצת דם שנספג בגזה מבהיקה בלובנה, אתם טועים. בית חולים אמיתי עם רופאים אמיתיים הוא אזור קרבות שקורים בו ניסים, קטנים וגדולים, אבל יש בו גם המון מחלות אפורות, כאלו שניתוח לא יכול להציל מהן וכל שנותר הוא להקל על החולה.

"לפעמים אני מאחלת להם למות"

הרעיון שעומד במרכזו של הדוקו עלה אצל עדי ברש ורותי שץ כשעברו חוויה אישית במהלכה היו בבית החולים. "במהלך השהייה בבית החולים, נוגעים מחד בחיים ובמוות מאידך, התקרבנו מאד לצוות וראינו מה הם עוברים ביום יום", מספרת שץ, "החוויה הלא פשוטה יחד עם ההתנהלות של הרופאים גרמה לנו להבין שיש פריזמה שעוד לא ראינו, שכולה נקודת המבט של הרופא. הוא עומד מול החולים, מול המשפחות, ולא תמיד יש לו את הכלים להתמודד עם הדברים, עם היכולת לעמוד מול מצבים כאלה", היא מסבירה.

"רצינו לייצר סדרה מנקודת המבט של הרופא, כאילו אנחנו חווים את מה שהוא חווה ומספרים את הסיפור שלו בן אדם בגיל 40 שעובר ביום אחד המון חולים ונדרש לתת מענה לכולם, כשלא תמיד יש תקנים, ולא תמיד יש את כל הכלים והמשאבים לעשות את זה זה.

חופש מלא לצלם מתי והיכן שרוצים(צילום: רותי שץ )

הבחירה שלנו נועדה ליצור הזדהות, ודרך זה להבין את המערכת הגדולה יותר. הרעיון הוא להראות חיבור אנושי שיאפשר לנו לראות את הרופא כבן אדם בגובה עיניים, כמו כל איש מקצוע אחר, אבל עם מנעד רגשי הרבה יותר מורכב".

לא פשוט לראות רופא שעובר משבר בגלל חולה שנפטר כשבוע לאחר ניתוח שהיה מוצלח, הרי הוא אמור להיות מעל זה, להמשיך הלאה לניתוח הבא שיצליח. קשה להבין רופאה שנותנת לכל מטופל שלה את מספר הטלפון האישי שלה כדי שיעדכן אותה אם הכל בסדר, כשבכל יום היא רואה עשרות חולים ודואגת לכל אחד כאילו הוא הילד שלה, היכן עובר התפר הדק בין הרצון לטפל באחרים לחיים האישיים? וגם לא קל לשמוע רופאה אומרת שלעיתים היא מאחלת לאנשים למות כי זו השלווה היחידה שתרגיע את הכאבים.

"זה העולם האמיתי של הרופאים" אומרת שץ, "ומדהים לראות כמה הוא דרמטי, אלו החיים ועם זה הרופאים מתמודדים בכל יום - הם מהלכים על חבל מאד דק בין חיים למוות, ורוב הרגשות הכי סוערים נעים על הקו הזה.

בן אדם שיש לו משפחה משלו, קם בבוקר, מנהל צוות, מנתח, מתמודד עם מוות, עם משפחות - תהליכים מאד קשים מבחינה רגשית. הוא סופר נאמן ומקצוען, מחושב וקר ובו בזמן חייב להיות גם אנושי כי מדובר, בסופו של דבר, באנשים. קשה להבין איך בן אדם אחד יכול להתמודד עם כל כך הרבה. האנשים האלה יורקים דם למען אחרים שהם בכלל לא  מכירים, ובסופה של משמרת חוזרים הביתה מותשים, ומתחילים את החיים האמיתיים שגם בהם יש שמחות, אכזבות, אושר וכאב והפעם הוא פרטי שלהם".

הזקנה עדיין שוכבת במסדרון

בצפייה מרחוק, מספרת זיו, היא רק עכשיו מבינה את המצב הנתון בו חיה במהלך ההתמחות. "אני רואה על עצמי באיזו מציאות קשה חייתי. כל אחד רוצה שיאהבו אותו בסופו של דבר, ויבינו שהוא בא ממקומות טובים, ושכל מה שאתה רוצה זה לעשות טוב יותר, לשנות משהו בחיים של אנשים. אבל לפעמים זה לא פשוט לעשות את זה וגם לשמור על עצמך".

במהלך הצילומים החלה מחאת הרופאים לצבור תאוצה, שץ וברש בחרו שלא להשתמש במחאה כדי לעורר מחלוקת נוספת, "הקשיים עוברים בסדרה ולא היה צורך לעשות פוליטיזציה, הכל 'בילט-אין' בתוך הסצנות", אומרת שץ, "רואים את התנאים ואת המורכבות לא ברגע אחד של מחאה, אלא כחלק מהתמודדות יומיומית אינסופית של הרופאים". 

"הזקנה ששוכבת במסדרון", אומרת זיו, "היא לא סמל של החולים בלבד, השינוי צריך לבוא בשביל החולים ובשביל הרופאים, מדובר במאבק של הרופאים למען החולים. הבעיה היא שלרופאים יש פחות כוח פוליטי להזיז מהלכים, שזה אגב גם המזל של העם, אנחנו לא נפסיק לעשות את מה שאנחנו עושים בגלל התנאים, הצורך לעזור ולשנות בוערים בתוכנו. מגיע לכולם שהמערכת הרפואית תשתפר ושיהיה קל יותר הן לרופאים והן לחולים, הרי מדובר כאן בשני צדדים של אותו מטבע".

מעבר לחשיפה היומיומית של הרופאים והקשיים הרבים בהם הם נתקלים, חשוב לזכור שגם "איכילוב" הוא דמות מרכזית, חיה ונושמת בסיפור הזה - המחלקות העמוסות, האנשים העצבניים, המסוממים, החולים הסופניים, הכעס על הרופאים שנדמה לפעמים שהם אדישים, אבל לא מסוגלים לתת עוד פיסה מהנשמה שלהם כדי שירקו עליהם בחזרה - כל אלה קיימים בכל בית חולים בארץ, וכל בית חולים כזה הוא מעין גוף חולה שלא משנה כמה רופאים יעבדו עליו, המחלה הכרונית שלו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. לצערנו, כולנו צריכים תזכורת יומיומית למצב הנתון כדי שדברים יוכלו להשתנות.