הצבענו! הפתענו? הסרטים הטובים של 2013
שנת 2013 אוטוטו מסתיימת, והגיע הזמן שלנו - מבקרי הקולנוע של ynet - לבחור את הסרטים הטובים והרעים של השנה. "כוננות עם שחר" היה ראוי לאוסקר, "כנס העתידנים" הוא גאווה ישראלית אמיתית, ו"קיסר חייב למות" הוא יצירת אמנות נדירה, אבל תוצאות האמת קבעו: "כוח משיכה" הוא סרט השנה. ומהם הסרטים הגרועים? כך בחרנו, אתם ממש לא חייבים להסכים
שמוליק דובדבני: חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם
"קיסר חייב למות" - בעשור התשיעי לחייהם מביימים האחים פאולו וויטוריו טביאני סרט המהלך על הגבול שבין תיעוד ובדיה, ועוסק בכוחה הגואל של האמנות. טור-דה-פורס המשלב רעיונות פוליטיים, חברתיים ופואטיים בתוך מסגרת שהיא כשלעצמה הברקה: אסירים מסוכנים באגף השמור השקועים בחזרות על המחזה "יוליוס קיסר". התוצאה המרגשת היא אחד העיבודים השקספיריים היפים והמקוריים שנוצרו אי פעם בקולנוע.
"בתוך הערפל" - אחד הביטויים הקולנועיים העזים ביותר של זוועת המלחמה. סרטו של סרגיי לוזניצה האוקראיני המתרחש בבלארוס על רקע מלחמת העולם השנייה, בוחן בחריפות את מושגי הגבורה והכבוד בשדה הקרב, ומספק הרהור נדיר במורכבותו על ברבריות, שבריריות הקיום האנושי, אופורטוניזם בשירות ההישרדות ויחסיותה של האמת.
"כנס העתידנים" - חזונו הקולנועי המרהיב של ארי פולמן, בהפקה חובקת עולם, הוא "הרפתקה קולנועית" לשמה. כן, יש מושג כזה - השימוש בו נדיר למדי - והסרט גורר אליה את הצופה מבלי להתעכב על זוטות של משמעות ועלילה. בעיקר, הוא מאפשר לדמיונו של המאייר דוד פולונסקי לפרוץ במחול שדים פרוע, מעורר השראה והשתאות.
"The Act of Killing" - הסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה חוזר לחוליות המוות שחיסלו קומוניסטים באינדונזיה בשנת 1965, ומעלה סוגיות מרתקות מתחום האתיקה של התיעוד, תוך מעקב מטלטל אחר אופני התמודדותם הלא שגרתיים של כמה מהרוצחים דאז עם עברם. מיד אחריו הסרט "לוויתן" מספק כרוניקה של המתרחש על סיפונה של אוניית דיג מול חופי מסצ'וסטס, ומעניק חוויה חושית ואסתטית דחוסה, על גבול הקולנוע האקספרימנטלי.
"נאהבים מחוץ לחוק" - דרמת הפשע הלירית של דיוויד לאורי, ששמה במקור הוא "Ain't Them Bodies Saints" בהחלט עונה להגדרה של הסרט הטוב ביותר שהחמצתם השנה. זוהי יצירה יפהפייה ומאופקת שמזכירה בדימוייה ובאווירה שלה את "שביל הזעם" המופתי של טרנס מאליק, והיא בגדר הרהור מרגש על אהבה, אובדן וכמיהה.
והסרט הרע הוא... "גטסבי הגדול" - העיבוד האקסטרווגנטי של באז לורמן לנובלה מאת פ. סקוט פיצג'רלד מציע הלימה מושלמת בין תוכן וצורה. כסרט שעניינו בחיצוניות נוצצת ומזויפת הוא מפגיז את הקהל בעודפות סגנונית חסרת פרופורציה, כולל שימוש בלתי נמנע בתלת ממד - ובכך הוא רק מדגיש את ריקנותו שלו עצמו. התוצאה הכאוטית והוולגרית היא היפוכה המוחלט של המלנכוליה העדינה שמרטיטה את דפי המקור הספרותי.
ארז דבורה: חושב שהוא יודע יותר טוב משמוליק
"קיסר חייב למות" - צמד היוצרים הותיקים, האחים טביאני השיבו עטרה ליושנה בסרט שמהווה סיכום של הנושאים שהופיעו בסרטיהם הגדולים. האסירים בכלא רביבביה המעלים את המחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר,
הופכים לחלק מדיון על היחס בין תיאטרון וקולנוע, תיעוד ובדיה, עבר והווה, דטרמיניזם חברתי והארה המושגת באמצעות האמנות. בפחות מ- 80 דקות הם יצרו סרט מרתק, דחוס ורב רבדים.
"כוח משיכה" - בתנאים אופטימאליים של איימקס ותלת מימד סרטו של אלפונסו קאורון מייצר חוויה חושית מסוג חדש. תנועה והיסחפות לכל כיוון בשוטים ארוכים ו-וירטואוזיים שבהם מוצבים האסטרונאוטים התלושים על רקע כדור הארץ. אפקט ייחודי שאינו ניתן להפרדה מהמצב הקיומי, הפיזי והפסיכולוגי של ד"ר ראיין סטון, ושהופך, למשך שעה וחצי, לחוויה הניתנת לצופים.
"מנועים קדושים" - סרט מ-2012 שהוקרן כאן בסוף ינואר 2013. הבמאי הצרפתי לאו קראקס והאלטר-אגו הווירטואוזי שלו - השחקן דני לוואן, נכנסים ויוצאים מתוך עולמות קולנועיים, מחליפים זהויות ומציאויות. שיר הלל לפניו הרבות של המדיום הקולנועי, לקשר שלו לנפש וללא מודע, ולצורך להמשיך וליצור בתנועה מחזורית בין חיים ומוות.
"The Act of Killing" - סרט תעודה הבוחן את תודעתם של רוצחי המונים שפעלו במלחמת האזרחים באינדונזיה באמצע שנות השישים. הבמאי ג'ושוע אופנהיימר נותן ליצורים נתעבים אלו (שממשיכים להיות גאים במעשיהם) לא רק פתחון פה, אלא גם אפשרות לעבד את סיפוריהם לקולנוע. התוצאה קשה, הזויה, גרוטסקית ומטלטלת גם עבור אלו שכבר הציצו לתהומות הרוע האנושי. סרט שלא ניתן למחות מהזיכרון.
הטריילר של "The Act of Killing"
"אסירים" - הבמאי הקוויבקי דני וילנב משתף פעולה עם מיטב הכישרונות של הוליווד - הצלם הגדול רוג'ר דיקנס, העורכים של קלינט איסטווד וגם השחקנים יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול. יחדיו הם עושים את הדרמה הבוגרת הטובה ביותר שיצאה מהוליווד השנה (לפחות מאלו שעלו עד סוף השנה בישראל). דרמת מתח מורכבת שהדילמה המוסרית במרכזה מונעת מזעם ותסכול של אב שבתו נחטפה.
והסרט הרע הוא... "הפרש הבודד" - כרגיל נתעלם מאשפה כמו "סרט 43", או תוצר של זלזול מוחלט (וכנראה גם מוצדק) מהסוג שאדם סנדלר מפגין כלפיו מעריציו ב"מגודלים 2". הבעיה האמיתית היא עם מוצרי הדגל של הוליווד שנעשים בתקציבי ענק עם אנשים שמסוגלים, באופן עקרוני, ליצור בידור אפקטיבי: המערבון הכושל של גור ורבינסקי עלה כ-250 מליון דולר, וכולל שילוב בין הומור ורצח עם, ואת המניירות הבלתי נסבלות של ג'וני דפ. נזכיר גם את "סופרמן: איש הפלדה" הקודר, האלים עד בלי די והמשעמם, שלמרבה הצער, ימשיך להכתיב את הטון בעיבודי גיבורי העל של חברת DC.
לירון סיני: חושבת שבמחשבה שנייה...
"משחקי הרעב: התלקחות" - כולם כבר אמרו שג'ניפר לורנס מהממת ושלמרות שיש לה גוף מושלם הוא כזה שמעודד אכילה בריאה וכושר, ולא הרעבה עצמית. הכי כיף לומר את זה אחרי שרואים את סרט ההמשך של "משחקי הרעב", שהיה המוצלח ביותר השנה. היא מוכיחה שם שהיא גם דמות חיקוי עם עוצמה גברית וחמלה נשית ראויה לבני נוער (וגם לכמה מבוגרים), ושאפשר גם לבקר את עידן הריאליטי, וגם להציג לנו אקשן שמתעלה על כל עונה של "הישרדות".
"דון ג'ון" - האם ג'וזף גורדון-לויט עשה סרט רק כדי שיוכל למצב את עצמו בסצנות אינטימיות עם סקרלט ג'והנסון? אולי, אבל לא רק. הקומדיה השובבה הזאת לא באה להטיף על כך שפורנו היא תעשיה בזויה (והיא אכן כזו), אלא להראות מה קורה כשפרטנרים לסקס או יחסים מפסיקים לראות זה את זו כאמצעים להשגת מטרה, ומתחילים להתבונן אחד על השנייה כעל אנשים שלמים. עם אישיות. הוא עושה את זה בחינניות קלילה, ונשאר סקסי כשהוא מעביר מסר פמיניסטי למדי, בלי להיות מוסרני ודידקטי, עם הרבה הומור, קצב מהיר, ובעזרתה האדיבה של ג'וליאן מור.
"פאנץ' 119" - סרט בריטי וקריר שמוכיח שגם מותחן ז'אנרי "רגיל" מהסוג של "שוטר רודף אחרי הארכי פושע שהרס לו את החיים" יכול גם להיראות טוב ויזואלית, וגם להיות מעניין. שני גברים קשוחים ומיוסרים כהלכה במרדף אחד אחרי השני ואחרי פענוח תעלומה שמערבת את שניהם.
"צל הימים" - מישל גונדרי עיבד לקולנוע ספר של בוריס ויאן והתוצאה גדושה, אך לא לעייפה (למרות שהוא ערך אותה מחדש - ללא צורך). כשהבמאי הצרפתי מספר על בחור שפוגש בחורה, הם מתאהבים ואז מתמודדים עם מחלה קשה, הוא עושה את זה בשפה קולנועית לעילא שיוצרת עולם שבו שום דבר לא נראה רגיל. החל מהפרח שצומח לאודרי טוטו בריאות, דרך הערצה עיוורת לפילוסוף פארטר (שהוא ממש לא סארטר) וכלה בפסנתר שרוקח קוקטיילים יחד עם המנגינות. יש כאן חוויה של מציאות פנטסטית מרהיבה, כובשת וקורעת לב.
"אסירים" - שעתיים וחצי שמצמידות את הגוף לכיסא במתח מההתחלה ועד הרגע האחרון. שתי ילדות נעלמות. מי ימצא אותן בחיים? האב הפרנואידי מטבעו של אחת מהן או הבלש העייף אך הנחוש. המירות מתפתח למותחן מצמרר, וגם מרענן שמצליח להוציא מג'קמן וג'ילהול הקליברים דמויות יומיומיות, שחוקות ואנושיות הרבה יותר מהגיבורים השריריים השטוחים שהתרגלו לגלם.
והסרט הרע הוא... "אליסיום" - סרטים גרועים לא חסר, אבל ניל בלומקמפ אכזב יותר מכולם, בגלל המחשבה שמאחורי "אליסיום" עומדות המון כוונות טובות, אבל אפס יצירתיות בתסריט. אפילו מאט דיימון עם אקססוריז ביוניים לא מפצה על כלום. במקום לקבל טיעונים לכאן ולכאן שאנחנו מכירים טוב מדי כמו "אם ניתן לכל העניים/הזרים/החולים/המלוכלכים להיכנס לתחנת החלל הנקייה והיפה שלנו, הם יקחו לנו את העבודה/יהרסו לנו את הכלכלה/ישכבו לנו עם הנשים" ואולי גם דיון אמיתי בבעיה שהסרט מעלה - קיבלנו פיצוצים, ג'ודי פוסטר בהופעה חלשה ופלשבקים שחוקים ודביקים.
אמיר בוגן: חושב יותר מדי
"כוננות עם שחר" - הבמאית קתרין ביגלו והתסריטאי מארק בואל יצאו למרדף אחרי בן לאדן והחדשות. המציאות הכתיבה את מהלך העלילה וסופה, וגרמה לשכתוב מאסיבי של התסריט, ובכל זאת, הפרויקט הגיע לקו הסיום עם יירוט ממוקד שמביא את סיפורם של אנשי הצללים שעבדו על לכידתו של הארכי-טרוריסט. ג'סיקה צ'סטיין המעולה היא הקו המחבר בין דרמה פוליטית, סיפור אישי, תיעוד של שגרת עבודת סוכני הביון, וסצנות האקשן המתונות אך המותחות כל כך - היוצרים תפרו את הכל היטב לכדי הסרט הטוב של השנה.
"קפטן פיליפס" - כמו "כוננות עם שחר", גם הבמאי פול גרינגראס מביא למסך סיפור ממהדורות החדשות עם הד פוליטי. טום הנקס קם ממשיך בתהליך טיהור הרזומה שלו כרב חובל אמריקני שנחטף על ידי פיראטים סומאלים שפשטו על ספינת המשא שבפיקודו. האקשן והמתח נמהלים בתכנים הביקורתיים, ואחרי שהאדנלין שוקע, אפשר להמשיך ולחשוב - תוצאה של המפגש האינטימי אך הטעון הזה בין מזרח למערב. המתח הזה שצף מעל המים גם ב"חטיפה" המצוין מדנמרק.
"כוח משיכה" - שנים רבות ייקח עד שתיירות החלל תהפוך לדבר של מה בכך ופתוח לציבור. עד אז, בפנינו הדבר הכי קרוב שאנו הצופים הפשוטים נגיע אליו מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. דרך המסך הענק ובאמצעות תלת הממד אנחנו משוגרים אל החלל ומרגישים כאילו אנחנו עצמנו נמצאים שם. נכון, העלילה קלישאתית ונוטה לסנטימנטליות יתר, אבל גם היא נבלעת בתוך החור השחור והמהפנט הזה שיצר עבורנו קוארון. החוויה הקולנועית שלו היא באמת פורצת דרך, הרבה יותר מ"אווטאר" וה-3D שלו בזמנו, ובניגוד לג'יימס קמרון, קוארון לא מתיימר לספר סיפור אפי שהוא מעבר למה שהוא.
"חייו הסודיים של וולטר מיטי" - השנה זימנה לנו הרבה דרמות אישיות חסרות פואנטה וגם שוברי קופות עתירי אפקטים, מרהיבים ולרוב מטופשים. בן סטילר ניסה לחבר בין שני המדיומים הללו - בין שגרה אפרורית לחלומות מרהיבים. בלי כוונה, הסרט החביב (לא הרבה יותר) שיצא לו, מביא תמונת מצב ביקורתית של הכלכלה התאגידית. הקבר של העובד הפשוט. האדם. וכשאתה יוצא מהסרט, אתה נחוש לעשות שינוי בחייך. הבעיה: בבוקר שאחרי, אתה נזכר שאתה חייב לרוץ למשרד.
"ארוכה הדרך הביתה" - היו זמנים במזרח אנטוליה, אי אז ב-1915, בעיצומו של קרב סריקמיש בין רוסיה לצבאות האימפריה העותמנית. זוהי האקספוזיציה ההיסטורית לסרטו של אלפן אשלי, והעלילה מספרת על אם ובתה ושומר ראשן שמבקשים רק לשרוד את מסעם באיזור המושלג מוכה הרעב והבנדיטים. לכאורה עוד סרט טורקי יפהפה וכבד גדוש אכזריות, ותהיות קיומיות, אבל הברקה תסריטאית שמגיעה לקראת סופו הופכת את קוטביות הסיפור כולו, וגם את הקרביים.
הטריילר של "ארוכה הדרך הביתה"
והסרט הרע הוא... "לעוף מהתרגשות" - מפתה להכתיר את "הפרש הבודד" על 149 דקותיו שנראות מסע מפרך אף יותר מאשר זה שעוברים הטורקים הנ"ל. אבל במקום לזכות את הסרט עתיר התקציב בפרס נוסף, נלך על קומדיה גסה וחסרת מעוף שיצר פדרו אלמודובר. למרות שהיא מתרחשת על מטוס, הבמאי יורד נמוך מאוד. ואם אין מדובר בהתרסקות, אז זוהי לפחות נחיתת אונס. אונס? חח. זה סוג ההומור שיש פה. וגם נשים קפריזיות מסוממות ממין נקבה וממין זכר.
דרור עמיר: חושב פחות מדי
"פסיפיק רים" - הדיאלוגים מלודרמטיים ומטופשים, העלילה מופרכת לחלוטין, הדמויות שטחיות באופן כמעט חסר תקדים. ועדיין, "פסיפיק רים" של גיירמו דל טורו סיפק עבורי את החוויה הקולנועית העוצמתית והמהנה ביותר של 2013. נכון, בפועל כל מה שיש שם זה רובוטים ענקיים ומפלצות ענקיות שהולכים מכות. אבל עבור לא מעט אנשים, לראות כזה דבר על המסך הגדול - ולא בגרסה חסרת המעוף של מייקל ביי - זה סוג של חלום. מזל שחלקנו אותו עם הבמאי הנכון.
"כוח משיכה" - כמו קודמו, גם "כוח משיכה" כאן בזכות החוויה הקולנועית הייחודית שסיפק - אלא שכאן מדובר בבחירה מסוייגת יותר: חציו הראשון של הסרט מסחרר, שואב ומהפנט. חציו השני קלישאתי ולפעמים אפילו טפשי, ומותיר טעם קצת פחות מוצלח בסיומו המוגזם. ועדיין, מבחינה טכנית זה היה הסרט המרשים ביותר של השנה, ועל כן מגיע לו כאן מקום של כבוד.
"איש הפלדה" - אחד הסרטים המושמצים של הקיץ האחרון, ובעיני נעשה לו עוול. בניגוד לסרטיו הקודמים של זאק סניידר כמו "300" ו"השומרים", שהציגו חזות אסתטית מרהיבה אבל לקו בפן העלילתי-רגשי, דווקא כאן הבמאי הצליח לרקוח עלילה שואבת, מקורית וקוהרנטית, שלמרות הבומבסטיות שלה לא נגררה לתחום המוגזם. אפילו עודף הרצינות לא הצליח לקלקל את החוויה.
"כנס העתידנים" - ברור לי שעבור קהלים גדולים מאוד הסרט הזה נראה ארוך, מתיש ומבולגן, אבל מבחינתי זו היתה אחת היצירות החכמות והמרתקות של השנה. ארי פולמן שואב את
הצופה בכישרון רב לאגדה עתידנית מקורית ומרגשת על הזיות ומציאות, קולנוע ובני אדם. אגב, סרט נוסף עם שורשים ישראליים ראוי היה למקום של כבוד פה, וזהו "מי מפחד מהזאב הרע " - אבל כללי המשחק לסיכום השנה האזרחית מכתיבים שזכות ההשתתפות להפקות זרות בלבד - ובתנאי הזה, לצערי, רק פולמן עומד.
"כוננות עם שחר" - סרט מסוף 2012 שהגיע לבתי הקולנוע אצלנו רק בתחילת השנה, לקראת טקס האוסקר - ואם היה צדק בעולם, קתרין ביגלו היתה חוזרת הביתה עם הפסלון (שוב). המצוד אחר בן לאדן הפך תחת ידיה המיומנות לשעתיים וחצי של אקשן מותח ומחוספס, ממש לא מלוטש כמו בסרט הזוכה "ארגו", למשל. עוד כמה שנים, להערכתי, היצירה הזו שלה תיזכר כחשובה וטובה יותר אף מ"מטען הכאב".
והסרט הרע הוא... "קיק-אס 2". בדיוק במקומות בהם הצטיין הסרט הראשון - הדילוג האלגנטי בין קומדיית אקשן צעירה לסצנות של אלימות קיצונית - כושל סרט ההמשך בענק. הוא וולגרי, נטול חן ואפילו רגעי השיא האלימים שלו מבאסים.
לפנייה לכתב/ת 
