מי צריך עוד בחירות? סרטי השנה של ynet
שנת 2014 היתה שנה טובה לקולנוע - בלי יותר מדי שוברי קופות מהדהדים, אבל עם המון סרטים טובים, וגם כמה גרועים. שמוליק דובדבני, ארז דבורה, לירון סיני ואמיר בוגן בוחרים את הסרטים שעשו להם את השנה - מקלוד לנצמן ועד טום קרוז - ומזהירים מאלו הרעים ביותר. אתם כמובן לא חייבים להסכים
שמוליק דובדבני: רק לא אמריקה
סרט השנה - "אחרון הלא צדיקים": עוד נספח של היצירה התיעודית המונומנטלית "שואה", שקלוד לנצמן הוציאה ב-1985. הפעם מדובר בעדותו המצולמת של בנימין מורמלשטיין, מי שהיה ראש היודנראט האחרון בגטו טרזינשטט. זהו סיפורה בגוף ראשון של דמות קומית-טרגית שסיפור הישרדותה מתעתע, והגורל הועיד לה מקום מפוקפק בשיח ובזיכרון השואה. מעשה של חסד אנושי והיסטורי, כתב הגנה פנומנלי בהיקפו שאף כי אינו מבקש לטהר לחלוטין את מורמלשטיין, מבקש ממרחק הזמן להעריך מחדש את מעשיו, ולתהות על מניעיו ואישיותו של מי שראה עצמו כשילוב של שחרזדה וסנשו פנשה.
"שנת חורף": עוד יצירת מופת של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי, אולי גדול יוצרי הסרטים שפועלים היום. זהו מעשה אמנות מורכב ויפהפה שאפשר להזכירו בנשימה אחת עם ברגמן וצ'כוב, חוקריה הבכירים של נפש האדם, וכל-כולו התבוננות מעוררת התפעמות בדמויות ובדינמיקה שביניהן. אלה כוללות אינטלקטואל מנותק ומתנשא, רעייתו הצדקנית, אחותו הדעתנית, וגם איש דת אביון, שאקט חסר חשיבות לכאורה מוליך אותן בנתיב פתלתול של סוגיות אתיות ואנושיות. כל זה מתרחש על רקע נופי חבל קפדוקיה המושלגים שמספקים לסרט, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, רקע פיזי הולם.
"מר טרנר": סרטו של מייק לי, הסוקר את 25 השנים האחרונות בחייו של הצייר האנגלי בן המאה ה-19 ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר (טימותי ספול הנפלא), אינו עוד ביוגרפיה קולנועית שגרתית, אלא יצירה יפהפייה על המבט האמנותי. זהו סרט המבקש "לחוש" את גיבורו יותר מאשר ליצור הזדהות רגשית עמו, והמבנה האפיזודיאלי שלו מספק שורה של רגעים קטנים, בלתי דרמטיים בעליל, שבאמצעותם כמו בוחן לי את אמנותו דרך התבוננות באמן אחר. עבודת הצילום המרהיבה של דיק פופ מתייצבת בפסגת ההישגים הוויזואליים שנרשמו בקולנוע במהלך השנה החולפת.
"העבר": סרטו דובר הצרפתית והמתרחש בפריז של הבמאי האיראני אסגר פרהאדי נדרש כקודמו זוכה האוסקר, "פרידה", לדרמה משפחתית אינטימית שעניינה גירושין על מנת להעלות סוגיות מוסריות ופילוסופיות כבדות משקל. זוהי מלאכת מחשבת תסריטאית של פרספקטיבות מתחלפות, שמעמידה את הצופה בעמדה של עד ושופט בעל יחס דינמי לדמויות ומניעיהן.
"האל הלבן": סרטו העוצמתי של קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי, שלא מצא לו מפיץ מקומי, נפתח בדימוי המזכיר מאוד את "ואלס עם באשיר" - עדר כלבים שועט בפראות ברחובות בודפשט הריקים מאדם. זוהי אלגוריה שעניינה חרדת הזר באירופה של היום ותוצאותיה האלימות, ובמרכזה לברדור מעורב, כלבה האהוב של נערה בת 13, הנעזב לבדו ברחובות ונהפך בהדרגה למפלצת צמאת דם. זכרם של "הציפורים" ההיצ'קוקי, "כוכב הקופים" המיתולוגי, ואפילו פנטזיות האימה של סטיבן קינג עולה במהלך הצפייה מעוררת החרדה בסרט ייחודי זה.
והסרט הגרוע של השנה... "גוף שלישי": קשקוש רפלקסיבי, בבל"ת ארס-פואטי, או אשפה פסבדו-אמנותית? סרטו הנורא של פול האגיס הוא כל אלה ואף יותר. עוד סרט המבוסס על דימוי שחוק של אנשים בוהים, שמבטם הריק הנעוץ בחלל מבטא חיפוש אחר גאולה ומירוק הנפש. השילוב של נצלנות רגשית, פשטנות רעיונית, מופרכות דרמטית ויומרה לאמירה חובקת עולם שאינה, אחרי הכל, אלא רדודה ושטחית, ממצבים סרט מרובה סיפורים וכוכבים זה בתחתית הטבלה.
ארז דבורה: רק לא שוברי קופות
סרט השנה - "נימפומנית": לארס פון טרייר, יוצר המתמחה בפרובוקציות על ומחוץ למסך, חוזר ובוחן בסרט זה לא מעט מהנושאים שעלו ב-30 שנות עבודתו כבמאי. דרך סיפוריה של ג'ו הנימפומנית הנפרשים על ארבע שעות (5.5 בגרסת הבמאי העוד-פחות-מצונזרת) הוא חוזר לפאזות שונות בגילומי דמויות האישה בסרטיו. לכך הוא מצרף דמות גבר אינטלקטואל כקהל היעד וכפרשן של סיפורים אלו. שתי הדמויות הן לא רק גבר ואישה אלא גם שני צדדיו של היוצר עצמו. בקונטקסט של מכלול סרטיו, ניתן להבין עד כמה הסרט עשיר ברעיונות, הברקות וכן - גם בפרובוקציות. לטוב ולרע זהו המגנום אופוס שלו.
"התבגרות": הקשר בין הזמן החולף לזהות מהווה נושא מרכזי בעבודותיו של ריצ'רד לינקלייטר. "התבגרות" צולם על פני תריסר שנים, פרט שמעורר חשד כי לא מדובר ביותר מאשר גימיק. דבר לא יהיה רחוק יותר מהאמת. זהו סרט המורכב מרגעים של החיים, אלו שמהם הקולנוע המסחרי מעדיף להתעלם, ובטווייתם אלו לאלו באמצעות פניהם וגופם המשתנה של השחקנים. זו יצירה שנולדת מתוך החיים, וחוזרת ומאירה אותם באופן שליו, עדין ועמוק.
"מר טרנר": אמן גדול חוקר את דמותו של אמן גדול. מייק לי כבר מזמן לא צריך להוכיח את מעמדו כאחד המאסטרים של הקולנוע העכשווי. הפורטרט של טרנר בוחן רגעים בחייו של מי שהפליא לתאר את עוצמתו הנשגבת של הטבע. אך מדובר הוא גם אדם, לקוי, רוטן תמידית וגס בהתנהגותו. החיבור בין שני צדדים אלו מושג באמצעות הרגישות הייחודית של לי לרגעים אנושיים. עבודת המשחק הנהדרת של ספול, והצילום הלא פחות ממפעים של דיק פופ, הופכים את הסרט לאחד ההרהורים היפים שהיו בקולנוע על מעשה האמנות.
"מלון גרנד בודפשט": אסתטיקת בתי הבובות של ווס אנדרסון פוגשת את הדימוי של אירופה בקומדיות של ארנסט לוביץ משנות ה-30. המתח המתמיד הקיים בסרטיו, בין הסימטריה הצבעונית לבין המימד המלנכולי, הופך בסרט זה לסיפורה של תקופה, או ליתר דיוק, לסיפור ייצוגה של תקופה. בהשראת הסופר שטפן צוויג הוא מעצב סרט שהוא בה בעת הרפתקה שובבה וצבעונית, וגם הצגה של עולם שנגזר דינו להיעלם. כמו במיטב סרטיו של אנדרסון, מתחת לשכבות הרבות של תחכום סגנוני, בוקע רגש רב עוצמה, וניכרת תבונתו וכישרונו של אחד הבמאים האמריקאים החשובים שעובדים היום.
"Stations of the Cross": לא פחות מ-14 תחנות היו בדרכו האחרונה של ישו, ובסרט של דיטריך ברוגמן הגרמני הן מתרגמות ל-14 פרקים שבהן ערכים דתיים רומסים את מריה בת ה-14. כל פרק הוא סצנה, וכל סצנה מצולמת בסיקוונס שוט, כמעט ללא תנועות מצלמה. עבודת משחק מדויקת ברמה בלתי נתפסת של השחקנית הצעירה ליה ואן איקן, מאפשרת את קיומו הרגשי של סרט שכולו מופת של סגנון מרוסן. התוצאה היא פורטרט פסיכולוגי מרתק של דמות החותרת אל הטרנסצנדנטי, בעוד גופה הולך וכלה.
והסרט הגרוע - "אני, פרנקנשטיין" ו"דרקולה: ההתחלה": למרבה השמחה הצלחתי לפספס כמה מועמדים בטוחים לתואר זה. צר לי מייקל ביי, אך לא ראיתי את "רובוטריקים 4". מאוד רציתי לתרום לך עוד אונה מהמוח, אבל השנה זה לא הסתדר. תחליפים ראויים היו שני סרטים שביניהם רב המשותף. עיסה אחת של שני סרטים שממחזרים, שוב, את מפלצות יוניברסל של שנות ה-30 - פרנקנשטיין ודרקולה בדרך המנסה להפוך אותם למה שהם לא - גיבורי על. יותר משני סרטים איומים, הם סימפטומים מובהקים לקריסה היצירתית של הוליווד העכשווית.
לירון סיני: רק לא שובניזם
סרט השנה - "וויפלאש": הבמאי דמיאן צ'אזל עוד לא בן 30. זה בלתי נתפס, כי מדובר ביצירה כל כך טובה, מכל זווית שמסתכלים עליה. עלילה? יש. מתופף שלהוט להגשים את עצמו ולעמוד בסטנדרטים הלא הגיוניים של מורה, שמשתמש בשיטות אלימות כמעט כדי לדרבן את תלמידיו. פס קול מעולה של ג'אז קליט, יש. מתח בין שתי הדמויות הראשיות, שעובד בקצב עם המוזיקה וכשכל העוויית פנים הכי קטנה היא בעלת חשיבות? יש. סיפור קטן לכאורה, שמציג את הרגשות הכי רבי עוצמה של כולנו, על יחסי אב ובן, על חיפוש יד מכוונת בעולם פסיכי, על שאיפות? יש. פשוט מעולה.
"שומרי הגלקסיה": לכאורה לא מדובר בבשורה גדולה. גיבורי העל החייזרים כאן לא מוכרים יחסית, והקומיקס שמאחוריהם די זניח. אבל כאן בדיוק טמון סוד הקסם של שזה סרט שנעשה בהרבה יותר חופש - פחות יומרני מ"הנוקמים", פחות מעצבן מ"האקס-מן". זהו סרט אנסמבל כמו שצריך: כל דמות מקבלת את הפוקוס שלה, כולל סיפור רקע ורגעים שמכוננים אותה. ועם המון הומור עצמי, מוזיקה מהימים שבהם עוד היינו שומעים קלטות, והמייקאובר של כריס פראט - כל אלה גורמים לך לצאת מהקולנוע לחייך, ולהאמין שהדמויות שראית באמת נהיו חברות הכי טובות, ולחכות שהן יבואו לבקר על המסך שוב.
"בין כוכבים": לא מדובר בסרט מושלם, אבל כריסטופר נולן הצליח לייצר עבורי את הצמרמורת ש"כוח משיכה" מתהדר בה. כדור התולעת שמעוצב כמו גולה ענקית שמשקיפה על גלקסיות מקבילות, מהממת ביופיה גם כשלא רואים אותה במסך איימקס. התחושה שמשהו נורא עומד לקרות, אפוקליפסה שבה האדמה עצמה מייבשת אותנו, גורמת לצמחים שמאכילים אותנו לגווע ולאבק לכסות אותנו, דימויים יפים, מקוריים ומבהילים. ייסלח לו על הנטייה המוגזמת לדיונים דביקים על משמעות האהבה, ועל הסיום השנוי במחלוקת. בכל זאת, מדובר בחוויה מרשימה, עם תצוגת משחק נוגעת ללב.
"שבויה": אטום אגויאן יודע לעשות קולנוע יצירתי ולא שגרתי, וכשהוא בוחר לעשות סרט מתח על נושא קשה של חטיפת ילדות, הוא מסתמך על המבנה של הסרט שלו כדי לרתק את הצופים. הוא מצליח להכניס אותך לחוויה האיומה שההורים עוברים, להעביר תחושה שהזמן קפא למרות השנים שחלפו, כמו השלג בחוץ. דווקא כשהוא מגלה לנו "מי עשה את זה" מההתחלה, ומראה לנו גם את הקורבן וגם את ההורים בו זמנית הוא מייצר סרט מרתק, שבו ריאן ריינולדס ורוסאריו דוסון מציגים כישורי משחק לא רעים בכלל.
"עיר החטאים: עלמה להרוג": עיבוד קולנועי נוסף של רוברט רודריגז לרומנים הגרפיים של פרנק מילר. התלת ממד מוצדק לשם שינוי, אינו גורם למיגרנה, ועושה שימוש מעולה ברבדים השונים של שחור ולבן שניתזים אלינו מהמסך כשסצנות אלימות במיוחד מתרחשות (וכאלה יש לא מעט). קל להאשים את הסרט במיזוגניות: כמעט כל הנשים בו הן זונות, חשפניות או נקמניות ומוצאות את עצמן מתות לא פעם. אלא, שבעולם שבו העלילה מתרחשת הן מצליחות גם לצמוח מתוך חוסר ההגינות שבו שיקעו אותן, ולפעול, לסגל לעצמן עוצמה, אחווה ועצמאיות, גם אם הן משלמות על כך מחיר.
הסרט הגרוע - "נעלמת": במותחן המדובר של דיוויד פינצ'ר דווקא הגיבורה היא מופת של מיזוגיניות. היא ריקה לחלוטין, ומלאה רק בכל מה ששנאת נשים מורכבת ממנו. ביחד עם בעלה הם אמורים לייצג ביקורת על הקלישאות שזוגות אמריקאיים חיים לפיהן, על הציפיות הבלתי נסבלות מנשים להיות מגניבות וזורמות. במקום אנחנו מקבלים רק את הקלישאות. וכשמתנערים מחיפוש עומק, גם מתח אין כאן. בן אפלק ורוזמונד פייק מגלמים זוג מזויף ומעצבן, ודמויות שעוברות את הגבול בין מסקרנות למוגזמות ולא אמינות.
אמיר בוגן: רק לא אלוהים
סרט השנה - "יפה לנצח": המראות והקולות שמביא לנו פאולו סורנטינו מהפנטים, נשגבים ממש, גדולים מהחיים. אבל סוד הפלא הנדיר בסרטו זוכה האוסקר של הבמאי האיטלקי הנהדר, הוא בפשטות שדולפת לה מהמסך. זוהי פשטות צנועה שמחברת את הכל, וגם אותנו. רגישותו של הגיבור הציניקן (טוני סרווילו המעולה) מאפשרת לו ללקט ניואנסים עדינים בתוך הקקפוניה הרעשנית של רומא הנוצצת לעייפה. ואנו בעקבותיו קולטים רגעים קטנים ושקטים של קסם בין סצנה מרהיבה אחת לזו שבאה אחריה. אלו נאספים ומשתמרים אצלנו, יפים לנצח. יצירת מופת חד פעמית, ומרגשת בכל פעם מחדש.
"קצה המחר": פיצוצים, חלליות, והמון אפקטים - מה עוד אפשר לצפות מסרט מדע בדיוני של טום קרוז. הקהל שהגיע לסרט רב התקציב שביים דאג לימן, קיבל את מה שציפה לו, אבל כל כך הרבה יותר. בסרט המתוחכם והערמומי הזה, בימוי, עריכה, ותסריט מעולים פועלים בסנכרון כמעט מושלם כדי לספר סיפור מסובך בדרך מהנה ומפתיעה. זה מתחיל לאט ומלא סימני אזהרה על מלחמת התשה שממשמשת ובאה. אבל מי ששורד את הדקות הראשונות יכול להיסחף עם המכניזם המורכב של חזרה בזמן בעיצומו של קרב המאסף של האנושות על אדמת אירופה. מדהים שזה עובד בסרט, פחות בקופות.
"זעם": נישאר על אדמת אירופה, אך נחזור כמה עשרות שנים בזמן אל מלחמת העולם השנייה. במקום חלליות, יש לנו טנקים, אבל סרט המלחמה של דיוויד אייר משופע גם הוא בפיצוצים, ובמקום טום קרוז יש לנו בראד פיט. היפיוף ההוליוודי מופיע כשהוא מצולק - גופנית ונפשית - בתור מפקד צוות שיריון קשוח, המוביל את חייליו אל התופת של צבא גרמניה. הוא המחושל מנסה לשמור על שבריר של אנושיות, כשמולו הטירון עדין הנפש (לוגן לרמן) מתגבש עם הפלדה שסביבו כמכונת לחימה, ושרידה. ואנחנו איתם חוזים בזוועות הברוטליות, ללא הנחות. מזדהים ומזדעזעים. דם, יזע ודמעות. והמון המון בוץ.
"נימפומנית": לארס פון טרייר נודע בשנאתו לדתיים, לאנשים הצבועים, לנשים. פשוט שונא, אבל שונה. וכשהוא מתעלל בדמויות ובנו הצופים במשך חמש וחצי שעות הוא גורם לחלקנו לשנוא אותו (ולאחרים להעריך בגלל סצנות הסקס הבוטות, לעיתים מופרעות, שמשובצות בסרט). הפרובוקטור קורא לנו להציץ - בסצנת מציצה או במפגן סאדו-מזו, ובעיקר בתפר הדק שבין לבין. שם, בין הסדקים, כשוולגריות מצד אחד ופוליטיקלי קורקט מצד שני, אפשר להבחין בהומור וברגישות המפתיעה שלו לבני אדם, ובעיקר לנשים. על כל הנוירוזות שלהן. בלי המניפולציות הרגילות שלו, מדובר ביצירתו הטובה ביותר.
"In Order of Disappearance": האנס פטר מולנד הנורבגי אינו מפורסם כמו שכנו הדני, את הפרובוקציות שלו הוא מותיר לעולם של סרטיו. המותחן המבריק, שלא הופץ מסחרית בישראל, מתרחש בנופים המושלגים המהממים, המדממים, של ארצו. קולנוע מהזן של טרנטינו, שעובר המרה מוצלחת לסקנדינביות קרירה - מעין הקפאה עמוקה ומעמיקה. יש פה אקשן, זוועות, הומור דק, וביקורת חברתית נוקבת. הבמאי הענק הזה יורה לכל הכיוונים ופוגע, בעזרת שחקן הבית שלו (ושל פון טרייר) סטלן סקושגורד כאב נוקם על מפלסת שלג רבת עוצמה, שמספקת לסרט כמה מרגעיו היפים והחזקים.
הטריילר של "In Order of Disappearance"
והסרט הגרוע... "God's Not Dead": כבר מאות שנים שהפילוסופים, אנשי הדת והמדענים מתקוטטים סביב שאלת קיומו של האל, והנה הרולד קרונק מציע הכרעה בדרמה פשטנית כקונטרה לניטשה. סטודנט נוצרי אדוק מסרב לקבל את שלטון האימים של מרצה אתאיסט הרודה בתלמידיו, יוצא למלחמה על קידוש השם, ומנהל משפט יומרני כפרקליטו של אבינו שבשמיים. טיעונים מופרכים מופרחים מכל הכיוונים, מניפולטיביים יותר מאלו של אמנון יצחק, ומסתכמים בחזרה בתשובה של הפרופ' (שמתגלה כ"תינוק שנשבה"). הסרט לא הופץ בארץ, אך זכה להצלחה קופתית בארצות הברית. הוא מדאיג בזכות עצמו, ומוביל גל הדרמות הנוצריות השנה. גם אלוהים לא היה מאשר אותו כסרט תדמית.
* חוקי ועדת הקלפי:
1. הסרטים המועמדים הם סרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע בישראל ב-2014
2. לכל אחד זכות בחירה בסרט אחד שלא הופץ מסחרית בארץ.
3. אין אפשרות לשים פתק לבן.
לפנייה לכתב/ת 
