שוש עטרי: "בלי תרומת הכליה מזמן הייתי מתה"

האינסטינקט הראשון שלה היה להיראות אמיצה וחזקה מול אחיותיה. אחר כך הבינה. "פחדתי. הרופא אמר לי שהוא יכול רק לעכב, שאין מה לעצור, מעכשיו החיים שלי משתנים לגמרי. תמיד נורא דאגתי להיות חסרת דאגות וככה הסתובבתי גם עכשיו, אבל ידעתי שמה שיחזיק אותי בחיים עכשיו זה רק טיפול. אני לא יכולה לחיות עכשיו בלי עזרה", מספרת עטרי, ששיתפה במחלתה רק קומץ מקרוביה ופחדה לאבד את האישה הרזה שניבטה אליה מהמראה לטובת חולה נפוחה מסטרואידים, "נורא הבהיל אותי הקטע הזה של איבוד האסתטיקה".

"אני חיה בזכות כליה שקיבלתי בתרומה"

כשהיא נשאלת על כך, מסיטה עטרי את השיחה באלגנטיות. בראיון שהעניקה לפני מספר שנים, סיפרה על הלחץ בו נתון חולה שיודע כי כסף מפריד בינו ובין החיים, ותהתה בקול האם כל אותם צדקנים שקמו עליה לא היו נוהגים כמוה לו היו במצבה. "שתי הכליות הן כמו כלים שלובים, שתיהן מפסיקות לעבוד לגמרי. הכליות שלי, המקוריות, הן בגודל של זית. הן לא קיימות, לא רואים אותן יותר, אין לי אותן. אני חיה בזכות כליה שקיבלתי בתרומה", היא מספרת, "אני חושבת שלפני הכל צריך לעשות השתלה כי ממשיכים לחיות כמעט נורמלי".

עטרי מבקשת שנלמד מניסיונה על החולים. אלה הממתינים להשתלה על ערש דווי ומחכים לתפנית נוספת בחיים, הפעם לכיוון טוב יותר, לכיוון החיים. "גם מבחינת ההלכה מותר לתרום אברים. בחזון העצמות היבשות אומר הנביא יחזקאל שגיד לגיד, עצב לעצב, בשר לבשר, הכל יתחבר, לא משנה איזה אבר חסר. אני יודעת שההחלטה קשה. אנשים שאדם הקרוב אליהם מת נמצאים במצב קשה מאוד ולכודים בכאב ובחוסר אמונה. אבל באותו רגע חייבים לחשוב על כך שניתן להציל אדם אחר. שיקירכם ימשיך לחיות בבן אדם אחר. אין כל ערך לאברים שמתחת לאדמה. אני מבקשת שתחשבו על זה".