הכל נשאר במשפחה

משפחה לא בוחרים, אמרה אמא שלי כשהייתי קטנה - ואני זוכרת את הסצנות שהתלוו לאמירה הזאת מדי ערב חג: היא משתופפת וכורעת אליי, סיכות ראש נתונות בפיה, ידיה מייצרות צמות מהודקות מדי לראשי, ואחר כך היא מושכת פה ושם בבגדיי המעומלנים והמגרדים נורא - עד היום אני שונאת את התנועה הזאת - כדי שאיראה לא רק חגיגית אלא גם מסודרת, כדי שאולי הפעם הכל יהיה בדיוק כמו שצריך בדיוק כמו בפנטזיות שלה, עת נשב כולנו סביב שולחן מכוסה מפה צחורה ונשמח זה בזה.

משפחה כן בוחרים, אני אומרת לילדים שלי. אבל צריך לבחור בזהירות. עד כה אימצנו לנו דודה, בהיעדר אחת שכזו במערך הביולוגי: מדי ערב שבת, כשהילדים ואני באמת שמחים בבואה, לא אכפת לי שהמפה לעולם לא מעומלנת ולתירוש יש נטייה להישפך עליה עוד לפני שהתיישבנו לאכול. אני פשוט אסירת תודה על הצטרפותה של הדודה לחיינו ועל כך שהיא יודעת, בדיוק כמונו, שקיומה העקבי והרציף של משפחה מורחבת חשוב לילדים, ושבאמת לא אכפת להם מי ילד את מי ולמה, ואם בכלל כולנו שייכים לשלולית גנטית אחת. שניהם עדיין מבורכים בתום של ילדות, ולפיכך גם לא שאלו עדיין כיצד עימאד אבו־שקארה ובני ביתו הם חלק מן המשפחה שלנו. למרות שהם מדברים בעיקר ערבית ואנחנו בעיקר עברית, למרות שחגיהם שונים משלנו ולמרות שלא נוכל, בגלגול הזה, להתגורר בכפר אחד. פינטזתי על האפשרות, אבל מדינת ישראל מפריעה לי להגשימה, בעיקר בגלל מערכת החינוך המפלה והגזענית שלה, שמכוחה ילדיי זוכים למוסדות לימוד טובים יותר מארבעת ילדיהם של עימאד וסוהא.

להם זה עולה יותר: הילדים - מחוננים אחד אחד - נוסעים כל יום שעות ארוכות לבית ספר מעולה ויקר נורא בנצרת. ראוון הבכורה חולמת להיות רופאה, ומהיכרותי איתה ברור לי שתצליח. עמיר, יארה ומוראד עוד לא בטוחים מה יהיו כשיגדלו, אבל כבר עכשיו הם יודעים היטב שהחלטותיהם יזכו לתמיכה מוחלטת, שלווה, מחבקת ומאפשרת של שני ההורים.

את עימאד הכרתי במקרה. כשחיים בגליל ללא רישיון נהיגה, מוניות הן לעתים הפתרון היחיד לצורך לנוע ממקום למקום. שש שנים אני נעה איתו, ובכל נסיעה הוא מתפענח לי קצת יותר, ועם זאת לא מפסיק להפתיע אותי: לפעמים בשמן זית מן הכרם של משפחתו, לפעמים בסיר מהביל של עלי גפן שהם הכי יפים והכי טעימים בעולם, מעשה ידיה של סוהא. לעתים קרובות זה עומקה של חשיבה מעניינת, לא צפויה, שמדלגת בקלות על פני כל הבדל תרבותי.  

לא חייבים להיות קרובים ביולוגיים כדי לאהוב (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

משפחה לא בוחרים, אמרה אמא שלי - אבל אחרי שבלילה אחד בו הובהלה לבית החולים עם חשש להתקף לב, ואני הייתי במרחק שלוש שעות נסיעה ממנה וביקשתי מעימאד לנסוע אליה כדי שלא תהיה לבד - גם היא שינתה את טעמה. כשהגעתי סוף סוף, ראיתי אותו יושב לצידה, מחייך אליה ומוכן להקשיב לסיפורי השואה הבלתי נגמרים שלה בחן ומתוך כבוד אמיתי לזקנתה. אפילו לי לפעמים כבר אין סבלנות לזה.

באמצע הלילה, כשנסענו ביחד לביתי, אמרתי שאין לי דרך להודות לו: בשקט ובנחת ועם אותו חיוך עצמו סיפר לי שעכשיו באמת הוא צריך למהר, כי זה בכלל יום ההולדת שלו ומחכים לו חברים בבית. למה לא אמרת קודם, זעקתי, והוא רק משך בכתפיו. וכשהיא יצאה מבית החולים היא הודיעה לו, בהתרגשות לא אופיינית לה, שכן, באמת, הוא כמו משפחה.

את ה"כמו" ביטל עימאד בשבוע שעבר. הוא ידע שבביתי יש ילדה עצובה בת כמעט שש שמתגעגעת מאוד לאח שלה. הוא בבית חולים כעת, והיא מתקשה להשלים עם היעדרותו הזמנית, ואני מתקשה להבהיר לה שעוד מעט זה ייגמר. אינני יודעת אם אמרה לעימאד שהיא עצובה. אני חושבת שלא היה בכך צורך.

בערב חג המולד, כשעל שולחנו כבר פרושה המפה הצחורה־באמת מן הפנטזיות שלא אגשים לעולם, כשהוא יודע שהשנה לא נבוא להתארח, עימאד טילפן לומר שהם באים, ורק לרגע, ואם אנחנו בבית. לא הספקתי לומר לו, בחייך עכשיו? בערב הכי חגיגי של השנה שלך? לארוז את המשפחה במכונית ולצאת? מה פתאום. לא אמרתי, ודקות ספורות אחר כך כשסנטה קלאוס בכבודו ובעצמו יצא מן המכונית, מדנדן בעליזות בפעמון שלו ונושא תשורות לביתי, יכולתי רק ליפול על צווארה של סוהא ולבכות קצת.

סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו לחץ את ידה של בתי המרוגשת לעילא, וסנטה קלאוס חיבק אותה ונופף לה לשלום, ועוזרו הקטן של סנטה, גם הוא בבגדי עבודה, דינדן שוב בפעמון, ואני חשתי במגע הטוב והמיטיב של סוהא שהייתה בו גם הוראה מפורשת להפסיק ליילל, בגלל הילדה - למרות שסוהא לא אמרה מילה. היא רק העמידה על הכיריים שלי סיר גדול וניחוחי, ועימאד רק חיבק אותי, וילדיו רק חייכו באופטימיות גדולה והוסיפו מגע של חסד אמיתי, אנושי ופשוט לערב המיוחד שלהם, שהפך בזכותם לערב המיוחד שלנו.

כשהלכו, כשנרגעה מן ההתרגשות, שאלה אותי הקטנה איך בדיוק עימאד הוא דוד שלנו ומאיזה צד. למה זה חשוב, שאלתי. זה לא, היא אמרה. חשוב שאני אוהבת אותו וסנטה קלאוס בא איתו. היא לא ידעה שסנטה הוא עמיר, בנו של עימאד בתחפושת, ואני חושבת שלא אגלה לה עד שתגדל. ואחר כך אספר לה, כדי שתדע שגם בדור הבא לבית אבו־שקארה יש לה קרובי משפחה, ושכן בוחרים.

עוד משהו

משפחת הנרקיסים והתותים - ב"סלאפסטיק‭,"‬ ספר מצחיק וחכם של קורט וונגוט (הוצאת אור עם‭,(‬ מציע המחבר לחלק את האנושות באופן שרירותי למשפחות בנות עשרת אלפים נפש כל אחת. כך יידע כל בן "תות" שהוא יכול להתארח אצל התותים האחרים או לזכות בחיוך שלהם או בחיבוק, כשצריך. לא רעיון גדול?

יום המשפחה הקרב ובא בגני הילדים - אם יש לכם קרובים־מבחירה, למה לא להוסיף אותם לתמונה/עץ/ מצגת שהתבקשתם לייצר לכבוד היום הזה? ולמה לא להוסיף את חיות המחמד הביתיות? בדיוק כמו שהם אוהבים ריבוי של צעצועים ומשחקים, ישמחו הקטנים במשפחתם הגדולה והמורחבת.

עלי גפן וממולאים אחרים - אחד הסודות של סוהא אבו־שקארה הוא התיבול: תערובת של קינמון ופלפל אנגלי, ביחס של ‭.1:2‬ טוב לכרוב, עגבניות, בצלים, קישואים, עלי גפן ותפוחי אדמה. לא מתאים לפלפלים. 

לטורים הקודמים של אריאנה מלמד: 

• חוב חינוך חובה
• סיפור אהבה