איך קונים 100 מיליון דולר בכל יום?
הצצה לחדר העסקאות של בנק ישראל מגלה: מיהם האנשים שבנקיפת אצבע רוכשים בכל יום את הסכום העצום, היכן שמורות יתרות מטבע החוץ של המדינה, איפה בוחר הבנק המרכזי להשקיע את כספו ולמה מקפיצים את הדילרים באישון ליל?
את הקונה האמיתי לא הייתם מזהים ברחוב. מיקי בלנק גורף את ההון הזה בנקיפות אצבע על קלידי מחשב. עיניו מרותקות למספרים המרצדים על הצג ואוזניו קשובות לקרקורים הבוקעים מזוג רמקולים. הקולות הזכירו את הכרוז שניהל מכירה פומבית בשוק הדגים של עיר נמל אנגלית.
המספרים יקבעו את שער הדולר בסוף היום. התחרות היא סביב מאיות השקל, במרווח המחירים שבין אגורה ל-2 אגורות לדולר, אבל בעסקה של 100 מיליון - כל אגורה שווה מיליון שקל. בלנק מחונן בחלוקת קשב של טייס 16-F. אחרת לא יעכל בהרף עין את הנתונים השוטפים מכל ערוץ, כדי לסגור ברגע הנכון את העסקה הזולה ביותר.
ליתר ביטחון הוא קונה את המכסה היומית ב"חמישיות", כלומר 5 מיליון דולר במנה, כי עד סגירת המסחר אולי ירד המחיר, ואפשר לחסוך עוד 2-1 מיליון שקל. הכסף אמנם לא מרשרש לו בין האצבעות, אבל המספרים על הצג מעצימים את כובד האחריות. "זו לא התרגשות של קזינו", אומר בלנק, "זה הכסף של המדינה, וכאן לא מקבלים בונוסים".
עד לפני חמישה חודשים הוא היה חוקר במחלקה המוניטרית של הבנק, שעסקה בייצוב המטבע וריסון האינפלציה. הרה-ארגון שביצע הנגיד פישר מיזג את המחלקה עם מחלקת מטבע חוץ לחטיבת השווקים שמפעילה גם את חדר העסקאות. בזירה הזאת 12 דילרים שמתפקדים על פי כללים ומשמעת קפדניים בקנייה, מכירה והשקעות מיידיות של המטבעות הגדולים. בלנק ממונה על השוק הדולרי. הוא יודע שהזמן כאן הוא כסף גדול - כל שנייה שווה הון.
לכבוד חגיגות ה-50 למדינה: ביטול הפיקוח ומסחר חופשי במטבע חוץ
40-30 עסקאות ביום נסגרות על צגי המחשבים גם במטבעות אחרים, בהיקף של 2 מיליארד דולר. "נותנים לנו חופש להחליט על המחיר הטוב שנראה בשוק", אומר בלנק. מנהליו סומכים עליו. לא נושפים בעורפו ולא בודקים אותו אחרי כל עסקה. יש בקרה אלקטרונית שוטפת וביקורת אישית תקופתית. בשיטות שלהם בדרך כלל לא עושים מכה וגם לא חוטפים מכה. לכל היותר מזהים החמצות, אבל בשורה האחרונה מרוויחים.
"מתכוננים לגרוע ביותר"
בקופה הווירטואלית שלהם מונחים כיום 34 מיליארד דולר, ואף לא דולר אחד שמור בירושלים. הכל מופקד ומושקע בחו"ל, בבנקים גדולים ואמינים. לקופה הזאת קוראים יתרות מטבע החוץ של ישראל. ברי טף, מנהל החטיבה, קורא לה "קופת החיסכון של המדינה". בעצם מנת הברזל הפיננסית הלאומית ליום סגריר. "אנחנו מתכוננים לגרוע ביותר - ביטחוני, כלכלי או אסון טבע, כדי להמשיך לממן יבוא חיוני לקיום המדינה".היתרות הצטברו עם גידול המשק והתפתחות הייצוא. אין להן תקרה מוגדרת. בעבר נהגו לאגור את הסכום שיספיק לשלושה חודשי יבוא ללא הכנסות. הכלל הבינלאומי החדש בעידן השווקים הפתוחים הוא שהיתרות ישתוו לפחות לסכום החוב הממשלתי השנתי במט"ח. עד לא מכבר היו היתרות של ישראל בשיעור של 71% מהחוב החיצוני הממשלתי. "המחקרים שלנו מצאו כי הרמה מלפני 15-10 שנה כבר לא מספיקה כיום לצורכי המשק", אומר טף.
רכישות הדולרים החלו לפני כחצי שנה במנות של 25 מיליון דולר ליום, והירידות נבלמו. בחודש שעבר הן גדלו ל-100 מיליון, דווקא כשהדולר החל להתחזק בשווקי העולם. צעד זה נועד לשרת את המטרה הראשית של הגדלת היתרות, ומוקדם ככל האפשר. בתקופה זו גדלו היתרות מ-30 מיליארד ל-34 מיליארד דולר כתוצאה מהרכש המסיבי וממשתנים אחרים, והפער היחסי לעומת החוב החיצוני ירד מ-71% ל-85%.
היעד המוצהר של רכש הדולרים עומד על 10 מיליארד שקל. בקצב הנוכחי ייסגר הפער של 15% האחרונים עד 100% החוב בתוך חצי שנה. "התקרה איננה נוסחה מתמטית", אומר טף. "יש מדינות עם יחס חיובי של 200% עד 500% כמו סין, קוריאה, רוסיה וסינגפור, שהמטבעות שלהן לא סחירים בעולם. הן מחזיקות יתרות ענק כדי לשלוט בשער החליפין שישתלם ליצואנים ויספק תעסוקה. אנחנו שונים. אצלנו אין עוני ברמות שלהם".
"אנחנו משקיע שמרן"
טף, בן 55, יליד ארצות-הברית ועובד בבנק זה 22 שנה. הוא עלה ארצה בגיל צעיר, למד מינהל עסקים באוניברסיטה העברית, וגדל במחלקה המוניטרית ובחדר העסקאות כמנהל הזירה. כיום הוא מתווה את מדיניות החטיבה עם עין אחת על מנהלי הדרגים שמתחתיו ויד אחת על דופק השווקים המשתנים בבורסות העולם - המשתקפים מאתרי בלומברג ורויטרס - פיננסים, מניות, נפט, מתכות, מזון גולמי, כל מה שמקרין מיד על שערי המטבעות.
התגובה המיידית חיונית למטרה העיקרית לשמה מפעיל בנק ישראל חדר עסקאות בדומה לכל בנק מסחרי - שמירת ערך יתרות המטבע והגדלת הקרן בהשקעות נבונות. טף: "יש לנו מעמד של בנק מרכזי, אבל בגדול אין לנו יתרון. המשחק הוא על המגרש של כולם ואנחנו צריכים להתחרות עם הסקטור הפרטי. אבל אנחנו משקיע שמרן - לא מהמרים על מניות ולא לוקחים סיכונים גדולים. גם לא קונים מכל הבא ליד".
ההשקעות הן בפיקדונות בנקאיים ובאיגרות חוב של 30-25 ממשלות חזקות. "על ארה"ב ושבדיה אפשר לסמוך. לא מחפשים לעשות מכה כמו על הלירה הטורקית. יש לנו כללים נוקשים כמה סיכונים מותר לקחת ומתי לסגור עסקה בהפסד. כן, יש גם כאלה בין אלפי העסקאות שנעשות בשנה, אבל במאזן השנתי ההכנסות שלנו הן 2-1.5 מיליארד דולר. בעצם אנחנו אחד הייצואנים הגדולים במדינה, והכי גדול מבחינת ההכנסות במטבע חוץ".
ברי טף והדילר מיקי בלנק בביצע עיסקת דולרים (צילום: צבי לביא)
הרווח היה אולי גדול יותר לו עשו בזירה הזאת עסקאות חובקות עולם מסביב לשעון, כמו בבנקים המסחריים. אבל בתקן שהוקצב לטף ניתן לעשות עסקים רק בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. "האוצר רק רוצה לקצץ בבנק ישראל וגם אצלנו קיצצו, ובכל זאת כולנו זמינים 24 שעות אם הייתה תקלת מחשב בעסקה מסוימת, ונייר ערך חשוב שלא עבר בזמן יעלה לך ביוקר.
"תקלות מחשב קורות לרוב בצד השני. אבל אנחנו מתורגלים וערוכים למצבי חירום גם בצד שלנו. מלבד זה, לכל האנשים יש בבתים מערכות מידע לעדכון והתרעה, כשהם לא במשמרת. בשטח ישנם אנשי קשר שמצלצלים ומקפיצים באישון לילה אם צריך. למשל כשהנגיד גרינספאן הפתיע עם הורדת ריבית הפד ל-1% בינואר 2000, והיינו צריכים לחשוב איך לשנות מהר את ההשקעות".
ניסיון מימי המדינה הראשונים
מלבד התפקיד של כרית הביטחון הפיננסית הלאומית, בנק ישראל מווסת ביתרות את הנזילות ושערי השקל והמט"ח במקרים של כשל שוק, כמו ברכש המסיבי שסופג דולרים מהשוק או במכירתם כשהביקוש בעלייה והמטבע במחסור, כפי שהיה בתקופת הפיקוח הדרקוני.בעניין הזה יש לבנק המרכזי ניסיון מימי המדינה הראשונים. היתרות היו על הקרשים, ולדולר נקבעו שערים שונים ומשונים. שער רשמי כפוף לפיחותים, שערים ליצואנים ושער שחור שהציעו מאכערים ברח' לילינבלום בתל-אביב. לנוסעים לחו"ל הקציבו אז 100-10 דולר, והשוק השחור פרח שם לא במקרה. הדולרים הגיעו בדלת האחורית מהסניף הסמוך של בנק ישראל, בכמות מבוקרת ששמרה על פער קבוע מול השער הרשמי.
זה קרה לפני זמנו של טף, שהוא בעצם בנקאי בכיר לכל דבר, ומפליא שטרם חטפו אותו לאחד הבנקים הגדולים. הוא נמנה עם מקבלי השכר הנדיב של בכירי הבנק המרכזי, אבל מקביליו בחוץ נהנים משכר כפול ומשולש. למקבילי הדילרים שלו מציעים פי ארבעה, "ולכן התחלופה אצלנו גדולה", הוא אומר. "בחדרי העסקאות של הבנקים תמצא לא מעט מבוגרי בנק ישראל".
לטף עצמו חשוב יותר לגור בירושלים ולחבוק נכד רביעי שנולד באחרונה. "ומלבד העניין הציוני, יש סיפוק רב מהיכולת שלנו להשפיע על מדיניות הבנק ובעצם על המשק. בבנק מסחרי תקבל יותר כסף - אבל פחות עניין. יתנו לך לסחור כל היום באותו נייר ערך שיעלה או ירד קצת ואולי זה מה שמושך אנשים מסוימים. לא אותי".
גם לא את בלנק, שקונה לבנק ישראל 100 מיליון דולר ביום. בינתיים הוא מוקסם יותר מהעבודה עם הצוות והמחויבות להתמצא ולהתעדכן בכל השווקים כדי לקבל החלטות נכונות השוות מיליונים. אפילו אם שכרו החודשי שווה פחות משנייה אחת של עבודתו.