משבר הפנסיה: מזל שיש בחירות באופק
התעקשותם של עיני והפוליטיקאים על רשת חיסכון פנסיוני משרתת אינטרס פוליטי, אך היא מבוססת על זעם אותנטי ומוצדק של הציבור, שהמדינה זרקה את הפנסיה שלו לכלבים. האוצר יודע את זה ומבין שעיני ינצח הפעם
הזירה הפוליטית של הכלכלה נראית בימים האחרונים הזוייה במיוחד. מזה שנתיים שהשמאל הכלכלי, בראשותם של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, והח"כים אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, נלחם על הגדלת תקציב המדינה. וראו זה פלא: שר האוצר, רוני בר-און, כינס השבוע מסיבת עיתונאים, שבה הודיע על הגדלה בפועל של התקציב במיליארדי שקלים - ומה הוא מקבל בתמורה? קריאות במפלגת העבודה להדחתו ואיומים בהשבתת המשק. מה קורה כאן?
ההסבר הפשטני למהומה הזאת הוא, כמובן, מערכת הבחירות. העבודה, שצונחת בסקרים, מנצלת את המשבר הכלכלי כדי לרענן את ה"טיקט החברתי" שלה. אבל עיני - מזה, וראשי העבודה - רוכבים על הטיקט הזה כי הם יודעים שהם מייצגים בכך את האינטרס של הציבור ולכן יוכלו לזכות באהדתו. בניגוד לפקידי האוצר, שיישארו בתפקידם גם אחרי הבחירות, בזירה הפוליטית יודעים שיש רק דרך אחת לזכות באמון הציבור: לדאוג לו. ולכן, המשבר שהם מייצרים ניזון מכעס ותסכול אותנטיים ומוצדקים של הציבור על עוול גדול שנעשה לו: העוול הפנסיוני.
ישראל הזניחה את הקשישים שלה הזנחה פושעת. היא מעניקה לאזרחיה הון עתק בקצבאות ילדים - שנולדו משיקולים דמוגרפיים ופוליטיים - ומשאירה להם בסוף הדרך את אחת מקצבאות הזיקנה הנמוכות במערב. קצבת הזיקנה במרבית העולם המערבי, כולל ארה"ב, גבוהה פי כמה מזו שבישראל. זה נכון גם על מדינות שיוקר המחיה בהן נמוך משלנו, כמו יוון ופורטוגל. האזרחים במערב נהנים, למעשה, מפנסיה תקציבית מכובדת על חשבון המדינה, או מפנסיה צוברת - שמגובה בערבות מדינה שמבטיחות לחוסכים בסוף הדרך סכם כסף קבוע - וגבוה.
הפנסיה הלכה לקזינו
לתוך החלל הזה נכנסו אצלנו ההסתדרות וקרנות הפנסיה שלה. הקרנות הללו לא הבטיחו פנסיה לעובדי הקבלן, לבעלי העסקים הקטנים, למובטלים ולמוכי הגורל - אבל הן סידרו את עמוד השדרה של החברה - העובדים ממעמד הביניים. הסידור המעוות הזה הרגיז מאוד את שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, שהוא, כידוע, חסיד אדוק של שוויון וצדק חברתי. אבל במקום להרחיב אותו לכלל הציבור, הוא הלאים את הקרנות וכפה עליהן לשפוך את מלאי המזומנים האדיר שלהם לקזינו של הבורסה. הבורסה טרפה את הכסף בשמחה - וגאתה. ועכשיו היא יורדת, יחד אתו.
אכן, רשתות ביטחון פנסיוני אמיתיות יוצרות גירעון אקטוארי, ובסוף צריך לממן אותן. קצבאות הזיקנה המערביות כופות על אירופה כולה הוצאות אדירות שמחייבות אותן לגבות מסים גבוהים. כך היה גם עם הפנסיות הישנות של ההסתדרות, וכך יקרה גם עם רשת הביטחון הפנסיונית שהיא דורשת כעת. אין ארוחות חינם.
האוצר דואג לשכבות החלשות? שיגדיל את הקצבה
דרישתו של עיני לרשת ביטחון פנסיוני לחוסכים המבוגרים יושבת על חרדה עמוקה של רבבות עובדים לא-עשירים. היא לא תעניק פנסיה למנקה ולסבל בשוק הכרמל, אבל היא תשמור על עובד הייצור "טבע" מגורל דומה. פקידי האוצר טוענים שעיני רוצה לגבות מהחלשים כסף כדי לממן את החזקים. הם צודקים, אבל הם עצמם אשמים בכך. עיני דואג ללקוחות שלו: העובדים שיש להם פנסיה. עובד הייצור שעיני מייצג יודע שאי אפשר לחיות מקצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי. עיני צריך לדאוג שזה לא יקרה לו. אם לפקידי האוצר היה אכפת מהחלשים, הם היו מכפילים את קצבאות הזיקנה. במקרה הגרוע.
פקידי האוצר עושים שרירים ומנסים לזרוע בהלה. אבל הם נלחמים מלחמת מאסף, לקראת משא ומתן אתו, כדי להוריד את המחיר. התוצאה ידועה מראש גם לו וגם להם: עיני ינצח הפעם. תהיה רשת ביטחון. המערכת הפוליטית לא תעמוד בלחץ. מהבחינה הזאת, התמזל מזלם של העובדים המבוגרים שאנו נמצאים בתקופת בחירות.
