"בעיטות של אמא שלי. וסטירות. ומכות"
"אמא שמכה ומכאיבה ומשפילה ומשכיבה אותך על הרצפה כמו סמרטוט", שרון בת ה-28 נזכרת בימים ארוכים בהם התפללה כילדה, שפעם אחת יישאר סימן כחול - שיגרום למישהו להרחיק אותה מבית מלא פחד ואימה
"ל-1 בוא כנס, אני אספר לך על הסיפור הדמיוני שלי", כתבה שרון (שם בדוי) לטוקבקיסט מס' 1, שהגיב במילים "סיפור דמיוני" לכתבה "די אמא, תפסיקי" - שם סופר על ילדה שחטפה מאמה מכות קשות ובלתי פוסקות, עד ששירותי הרווחה הוציאו אותה מהבית.
"אני שוכבת על הרצפה", מספרת שרון באותו טוקבק. "במשך חצי שעה, אולי יותר, מצד אחד הקיר, מצד שני בעיטות של אמא שלי. וסטירות. ומכות. ואחר כך אמא כועסת כי הכאבתי לה ביד וברגל".
עוד בפרויקט: הילדים של כולנו
- רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
- יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
- המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
- וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
- כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?
- וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט
- ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
- העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
- יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
- 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
- התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
זה לא רק הסיפור שלי
"החלטתי להגיב", מספרת שרון בראיון. "כי זה מרגיז אותי מאוד שיש את כל האנשים האלו שמגיבים ואומרים שזה הכול שטויות של פקידות הסעד. זה לא נכון. זה כל כך כואב לי שאנשים אומרים את זה. זה לא רק הסיפור שלי. אני מכירה עוד מקרים מהסביבה שבה גדלתי. בטח כותבים את זה אנשים שעושים דברים כאלו בבית שלהם. אין ילד בעולם שיעדיף להישאר בבית שלו ולחטוף מכות על בסיס יומיומי. יכול להיות שהכותב הוא הורה מכה בעצמו ולכן הוא כל כך מתנגד לעבודה של פקידי הסעד. הם לא מפרקים משפחות. הם מאחדים משפחות שהיו מפורקות ממילא". בכאב רב פורסת לפני שרון בת ה-28 את סיפור חייה האישי, סיפור על ילדות של פחד ומצוקה, סיפור עליו אסור היה לדבר עם אף אחד. גם לא עם האחים.
"גדלתי במשפחה כביכול רגילה", היא מספרת. "אמא ואבא עובדים ושלושה ילדים במרווחים של שנתיים וחצי. אני הבכורה. גרנו בעיירת פיתוח, אבל הרמה הסוציו-אקונומית הייתה טובה, בינוני +, הייתי מגדירה. עד גיל 12 אני זוכרת משפחה נורמטיבית. יושבים ומשחקים משחקים אחר הצהריים. תמיד היו מכות בבית. מכות בטוסיק, מדי פעם סטירות. קשה לי לזכור באיזו תדירות. אני זוכרת שתמיד רבנו, האחים, אבל לא כמו אחים רגילים. רבנו בצורה שהיה ברור שנלמדה מאיזשהו מקום. כשאת חיה במשפחה שבה מצד אחד מאוד אוהבים אותך ומאוד תומכים ומצד שני מרביצים, את מדחיקה את הדברים הרעים".
"אצלנו לא מכים, נכון?"
"אני זוכרת שבערך מגיל 12 הכול התחיל להתדרדר. אמא מאוד אהבה ניקיון וסדר בבית, אבל לא אהבה להתעסק בזה בעצמה. היא ביקשה ממני לדאוג שהבית יהיה נקי. גם כשהיא באזור. היא החליטה שזה התפקיד שלי. לפעמים הייתי מנקה והבית היה מבריק ומסודר ודקה לאחר מכן, את יודעת איך זה עם ילדים, הכול היה מתבלגן שוב. במקרים כאלו הייתי מתנגדת. היא הייתה מתרגזת ואז היו מתחילות המכות. מכות ממש חזקות והרבה. בעיקר מכות עם הידיים בכל מיני איברים בגוף. זה היה קורה לא רק בגלל הניקיון שהיה נושא מרכזי. זה היה יכול להיות בגלל ציונים לא טובים או מילה לא נכונה שאמרתי או סתם בגלל שהתלוננתי על משהו. כל דבר היה יכול להיות טריגר.
"כשהייתי בת 13-14 דיברו בתקשורת על אלימות במשפחה וכשהיינו בבית, אמא שלי אמרה 'אבל אצלנו לא מכים, נכון? ואם מכים אז לא מספרים בחוץ דברים, נכון?'" אני שתקתי והנהנתי בראש. הרגשתי שאני אומרת כן, אבל משקרת. בעיקר לעצמי.
"בגיל 15 אני זוכרת שההורים שלי נסעו לסופשבוע. לא הצלחתי לנקות כל הזמן אחרי פראי האדם שנקראו האחים שלי. הבית היה מלוכלך וכשהם חזרו, התחילו צרחות וצעקות על זה שהבית לא נקי. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הרצפה, במשך חצי שעה, אולי יותר. מצד אחד הקיר ומהצד השני אמי, בועטת, סוטרת, מחטיפה מכות. זאת אפיזודה מאוד קשה. הייתי ממש על הרצפה". הקול של שרון עצוב, עצוב מאוד. "היא כעסה אחר כך שכואב לה מהמכות שהחטיפה לי".
אזרתי אומץ שלא היה לי 18 וחצי שנים
בגיל 17 רמזתי למכר שלי על מה שקורה. הוא סיפר לי על חבר שלו שאבא שלו היה מכה אותו ושזה הפסיק ביום שהוא החזיר לו. כשהייתי בת 18 וחצי, זה סוף סוף הפסיק. הייתי על סף נסיעה לבסיס החדש לאחר הקורס. היום הראשון בבסיס, יום מרגש. אמא התעצבנה כי לא רציתי לעזור לה לתלות כביסה. אני זוכרת את עצמי שוב, יושבת על הרצפה עם הגב לקיר - בעיטות, סטירות, מכות עם נעליים או שלט של טלוויזיה בכל איבר שרק אפשר, בכל איבר שהידיים שלי לא מצליחות להגן עליו.
"אני זוכרת את עצמי רכונה כולי כמו איזו ילדה קטנה ותוך כדי, ממש תוך כדי, אמרתי לעצמי 'אני כבר בת שמונה עשרה וחצי. אני בדרך לבסיס החדש שלי. אני חיילת. איך זה יכול להיות שמתנהגים אלי כאילו אני ילדה קטנה?' אזרתי אומץ שלא היה לי 18 וחצי שנים והחזרתי לה. לא ממש, בערך. עשיתי תנועות של להחזיר עם הידיים ופגעתי בה. מאותו יום, היא לא נגעה לא בי ולא באחים שלי. זה היה היום שבו זה הפסיק", שרון נאנחת. "אלו 3 אירועים מתוך עשרות רבות של אפיזודות שבועיות ולפעמים יומיות".
אנשים מחוץ למשפחה לא ידעו על המצוקה שלך?
"בשכונה היו צעקות וריבים. זה לא היה דבר שלא היה מקובל, אבל בכל זאת אני לפעמים שואלת את עצמי, למה בשכונה אף אחד לא התערב. את לא יכולה לפספס בכי וצעקות. אולי זה נראה להם לגיטימי. אולי לא רצו להתערב. זו הייתה מן סביבה כזו שאלו היו דפוסי ההתנהגות. אמא תמיד ידעה לתת מכות יבשות כאלו שלא יראו. תמיד התפללתי לסימן כחול, שהמורה תשאל, שהשכנים יתלוננו, אבל כלום. היו כאבים, אבל אף פעם לא היו סימנים. תמיד גם ידענו שלא מדברים על זה. לא עם חברות ולא עם אף אחד".
למה היא התנהגה כך לדעתך?
"אני חושבת שהיא הייתה מתרגזת עד לכדי איבוד שליטה. אם היא הייתה עוצרת וחושבת, היא הייתה אומרת: 'אני עושה דבר ממש לא טוב'. מצד שני, גם לה הרביצו כל הילדוּת שלה. היא עשתה את מה שלימדו אותה ואת מה שהיא ידעה לעשות".
היכן אביך היה?
"אבי היה לרוב מחוץ לבית, בעבודה. כשהיה בבית לא עשה כלום. הסתכל או התעלם".
מה הרגשת כשהרביצו לאחייך?
"הרגשתי מצד אחד שטוב שזו לא אני", שרון עונה בכנות. "לא הייתה לי עדיין ההבנה בשלב הזה, שזה לא אמור לקרות. אני יודעת שהם חטפו מכות, אבל אני זוכרת בעיקר את עצמי. את בעיקר חיה. כשאת בתוך זה, זה סוג של מלחמת הישרדות. את לא חושבת יותר מדי על האחרים. גם יש את המחשבה שאם הוא עשה את זה, אולי מגיע לו. מן הגנה על ההורים".
אם היו מגלים מה קורה ומציעים לך לצאת מהבית, היית רוצה?
"גם אז רציתי לצאת מהבית. רציתי להישאר בקשר, אבל לצאת. מגיל מאוד צעיר רציתי להיות בפנימייה. מגיל 12 בערך. להיות רחוק. היא לא הסכימה. גם אם ההורים היו מתנגדים וזו הייתה המלצה של מישהו מבחוץ שעוזר, הייתי בוחרת ללכת לפנימייה. זה כאילו שהיינו משפחה חמה ואוהבת, אבל מבפנים את יודעת שהמשפחה שלך מפורקת, שאמא רבה עם אבא כל הזמן. אם לוקחים ילד ממשפחה כזו ונותנים לו משפחה חמה שהוא ראוי לה, בעצם מאחדים אותו שוב למשפחה".
"התפללתי לסימן כחול, שהמורה תשאל". צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס
תופס את הלב, מכווץ ותוקע סכין
מה הרגשת באותה תקופה?
שרון נאנחת. "חייתי בפחד כל הילדות שלי, לא לעצבן את אמא. אני לא אחת שתעשה כל מה שיגידו לה. מצד שני, אני מאוד רוצה לרָצות.
"מה שאני זוכרת יותר מהמכות, זאת ההרגשה כאילו מישהו תופס את הלב, מכווץ אותו ותוקע סכין. את ממש מרגישה את זה. הדיסוננס של למה אנשים שאתה הכי אוהב בעולם ושאמורים לשמור עליך ולאהוב אותך הכי הרבה בעולם, מסוגלים לפגוע בך כל כך חזק. ההרגשה הזו היא כאב פיזי אמיתי בלב. היום אני בן אדם בוגר שעבר עם עצמו תהליכים. ההרגשה הכללית שגדלתי איתה, זה מה שמלווה אותי היום. הרגשה של פחד, של חרדה, אתה לא יודע מאיפה תבוא המכה הבאה. ואני מתכוונת למכה של ממש. אפילו כשאתה הכי בסדר בעולם. אסור לעצבן, אסור לעשות כלום. צריך ללכת על ביצים ולהיזהר בכל דבר שעושים".
היום אתם מדברים על מה שהיה בבית?
"היום אנחנו לא מכחישים את זה, אבל לא מדברים על זה ממש. מדברים ברמיזות. אמא שלי מודעת היום לכך שהיא עשתה הרבה טעויות. היא אומרת היום, שכשהיינו ילדים, היא עשתה הרבה דברים שהיא מצטערת עליהם. היא עברה שינוי בתפיסה שלה".
לסלוח זה הכוח
שרון כותבת בטוקבק שלה: "אמא שמצד אחד מאוד אוהבת ומפנקת, אבל באותה אמא שוכנת מפלצת הרבה יותר גרועה, שמכה ומכאיבה ומשפילה ומשכיבה אותך על הרצפה כמו סמרטוט".
מה הרגשת כלפיה אז ומה את מרגישה כיום?
"האלימות המילולית שהשתמשה בה הרגה אותי יותר אפילו מהאלימות פיזית. 'מה את חושבת? טיפשה, כלבה', אלה הדברים שהכי פגעו בי. 'לא מגיע לך לחשוב', אבל אף פעם לא כעסתי עליה. הרגשתי פגועה ומאוכזבת, עלבון חזק ופגיעה רגשית, אבל לא כעס. לפני 4-5 שנים הרגשתי שאני יכולה לסלוח לה. אני בן אדם עם הרבה מודעות עצמית ולמדתי לסלוח לה, למרות שעד היום יש מקום שקשה לי איתו. ההורים שלי הם אנשים. אני לא מסכימה עם מה שהיה, אבל מצד שני, אני לא שופטת כי היא בן אדם. בכל זאת צריך להיות ברור שזו האחריות שלה. מישהו אמר פעם שלסלוח זה הכוח הכי גדול שיש. היום, אחרי שסלחתי לה, אני הרבה יותר חזקה ממנה. אני מסוגלת לגרום גם לשינויים אצלי".
קיבלת ממישהו עזרה? עברת טיפול כלשהו?
"לא עברתי טיפול. זה משהו שאצטרך לעשות לפני שאחליט להביא ילדים לעולם. עם כל השינוי שעברתי, דפוס ההתנהגות הזה חתום בי והוא גדל בתוכי. אני רבה איתו יום יום. למשל ביחסים, אם בן הזוג מעצבן, בא לך לעשות את מה שעשית בבית. אני יודעת שזה סוג של מעגל וזה חזק מהרבה אנשים. בשביל לשבור את המעגל הזה אצטרך עזרה".
ללמד ילדים לדבר
שרון, תרצי להעביר מסר לקוראים של הכתבה?
"אמא שלי היא בן אדם נורמטיבי. היא לא חולת נפש. אף אחד לא היה מעלה על דעתו את מה שקרה שם. אני רוצה להגיד לכל ההורים: הילדים שניתנו לכם, ניתנו לכם בזכות. להגיד 'הילד שלי' זה לא משהו טריוויאלי. כל אחד יכול להביא ילד לעולם, אבל להעניק לו באמת את מה שהוא צריך ואני לא מדברת על דברים חומריים, זו זכות. אני חושבת שהורה שנמצא במצב הזה, כמו שהיו ההורים שלי, לא שם לב שהוא במצב הזה, לכן אני קוראת לסביבה לגלות ערנות ולדווח על כל דבר, כי כשיש חשד אין חשד.
"אני רוצה שהורים ידעו שאחד הדברים החזקים שאני זוכרת הוא כאב שלא נובע ישירות מהמכות. והוא אמיתי. הכאב הנפשי. ואף אחד לא רוצה להיות שם. היום למדתי להתמודד איתו. לבית הספר ולרשויות אני רוצה להגיד שחשוב מאוד גם ללמד את הילדים לדבר.
"אני בטוחה שאם מישהו היה בא בגיל 12 או 7 ומראה לי הצגה או שיעור שבו מנסים לחקור, ומעודדים את הילד לדבר, זה היה יכול לעזור. לנושא של אלימות מינית, למשל, יש מודעות ומעודדים את הילדים לדבר. כך צריך להיות גם בנושא של אלימות במשפחה".
סוף הראיון. אני מאחלת לשרון בהצלחה בכל שתפנה. משתפת אותה בהרגשה שלי שהיא חזקה. חזקה מאוד כי הצליחה לסלוח, כי הצליחה לחשוב גם על האחרים שדבריה כה חשובים עבורם. היא מקסימה, אבל האנחות שנאנחה ושאולי לא הרגישה בהן, מהדהדות והעצב תלוי באוויר. זה העצב של כל הילדים בסיכון שזקוקים לעזרה, זה העצב של אלו שעליהם יודעים והעצב הנורא עוד יותר של אלו שזעקתם נשארת בפנים.
