בישראל אין תרבות של חיסכון לטווח ארוך
אחוז האוכלוסיה שאין ברשותה פנסיה בישראל, גבוה ביחס למדינות המערביות. חוסר האמון בממסד השלטוני, תכונות גלותיות של שמירה על הכסף מתחת לבלטות ובילבול, מונעים מהישראלי המצוי לחשוב על ההכנסה שיזדקק לה בעתיד
ענף הפנסיה בישראל חולש על כשליש מהתל"ג של המדינה. אלפי עובדים שכירים ועצמאים אינם חברים או מבוטחים בשום גוף המקנה להם תוכנית פנסיונית לגיל פרישה. רוב הציבור אינו מודע לתוכניות הפנסיה הקיימות בישראל, ואלה שיש בבעלותם תוכנית פנסיה, אינם בקיאים באשר לזכויותיהם וחובותיהם. בישראל, כמדינה מערבית בשנות ה-2000, אין תרבות פנסיה.
מי שלא ידאג לערוך לעצמו תוכנית פנסיה כלשהי, למרות חוק פנסיית חובה, יגיע לגיל הפרישה ויצטרך להסתפק בקצבת הזקנה הזעומה של המוסד לביטוח לאומי.
אחוז האוכלוסייה שאין ברשותה תוכנית פנסיה, גבוה יותר ביחס לאוכלוסייה במדינות המערביות. הנתונים הסטטיסטיים מעוותים את המציאות מאחר ושכירים המפרישים לפנסיה בהתאם לחוק פנסיית חובה, הפרשות של בין 500-1000 שקל בלבד, אינן נותנות מענה פנסיוני ראוי. מרבית העצמאים המפרישים לפנסיה, לא מפרישים סכומים שיעניקו להם פנסיה מכובדת.
מהן הסיבות להיעדר "תרבות פנסיה" בישראל?
הסיבה העיקרית והראשונה להיעדר תרבות פנסיה בישראל קשורה להיסטוריה ולאופי התרבות הישראלית. טרם השתחררנו מהתרבות הגלותית בה חיינו שנים רבות. היהודים בגלות דאגו, על פי רוב, לשמור את חסכונותיהם במזומנים "מתחת לבלאטות", או באמצעות מטלטלים זמינים כמו יהלומים ואבנים יקרות, לכל צרה שלא תבוא. כך, היה ניתן להעבירם ללא כל קושי וללא תלות בכל גורם חיצוני.
תרבות זו קיימת גם היום בישראל בקרב צעירים בני 25-45. המצב הכלכלי והביטחוני בישראל בשנים האחרונות, הרפורמות הרבות שנעשו בעשור האחרון, התקנות, ההוראות והמיזוגים בין החברות, גרמו לתחושת "אי-הוודאות" בקרב החוסכים. אנו חיים במדינה שבה איננו יודעים מה יקרה מחר.
סיבה שנייה להיעדר תרבות הפנסיה היא חוסר האמון שחשים הצעירים כלפי הממסד השלטוני בארץ. הסיבה שלישית, נעוצה בעובדה שלפיה אנו מפחדים יותר מלהפסיד מאשר לא להרוויח. הצעירים המחפשים עבודה זמן רב מתהלכים בתחושה שהמעסיקים לא ירצו להפריש בעבורם לתוכנית פנסיה. אפילו בשלב המשא ומתן מול מעסיק חדש, הם נמנעים מלדרוש תנאים סוציאליים שיטיבו עמם בעתיד, כדי לא להתעמת עמו. אלו "שוכחים", כי התנאים הסוציאליים הם "כסף גדול" במונחים עתידיים.
הסיבה הרביעית: מספר חברות הביטוח וקרנות הפנסיה גדול מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה הצורכת תוכניות פנסיוניות. לרוב, התוכניות זהות ואין "חדש תחת השמש". ריבוי החברות והתוכניות מבלבלות את החוסכים, וחלקם מעדיפים לא לשמוע על הנושא כלל, כי אינם מבינים בתחום.
ערך הרכב שווה לערך החיים
היעדר תרבות חיסכון ארוך טווח גורמת לעובדים להגיע לגיל פרישה ללא תוכניות מתאימות שתאפשרנה להם לחיות בכבוד. ישראל נמצאת במקום ה-23 בעולם בגובה הסכום שעובד מפריש לצורך פנסיה. לשם השוואה, ההוצאה הממוצעת לנפש בישראל לפנסיה הנה כ-820 דולר לשנה לעומת 1,100 דולר באירופה.
למרבה האבסורד, הישראלי מעריך את חייו בצורה פחותה יותר מאשר את נכסיו, שהרי לא ניתן להסביר את העובדה שהוא מפריש סכום זהה לביטוח חיים כמו לביטוח האלמנטארי: רכב, דירה ורכוש. בנוסף, ישראל נחשבת למעצמה בתחום הסלולארי. בתחום הבריאות ובתחום הטכנולוגי נחשבת ישראל כמדינה מפותחת המשקיעה משאבים רבים, אך בתחום הפנסיה נמצאת ישראל במקום לא טוב, למרות שתוחלת החיים בה הנה מן הגבוהות בעולם.
אז מה צריך לעשות?
מחד, על מערך הדוברות וההסברה של משרד האוצר לספק מידע עדכני, נגיש, פשוט, ברור, "בגובה העיניים" ובעיקר מיידי אודות המהלכים שנעשו בתחום הפנסיה ולא להשאיר את החוסכים בחוסר וודאות. מאידך, על החוסכים מוטלת האחריות לבדוק, לבחון, להתייעץ עם אנשי מקצוע אודות ההשלכות העתידיות שיצרו התקנות והרפורמות האחרונות שנעשו ביחס לתוכניות חיסכון ארוך הטווח שלהם. בנוסף, החוסכים צריכים להפנים את העובדה שתוכניות הפנסיה שלהם הצטמקו בשיעור ניכר יחסית ועל כן, צריכים הם לשקול את האפשרות להתחיל לחסוך מגיל צעיר יותר מבעבר.
לפנייה לכתב/ת 
