דמי חנוכה? לא שמעת על המיתוּן?

ערב חג החנוכה. הפרסומות משתלטות על כל אינץ' פנוי. הן נמצאות בעלונים המחולקים חינם בתאי הדואר, מעל דפי העיתונות הכתובה, באינסרטים שנדחפים בין דפי העיתון, בפליירים שילדון בגובה מטר ועשרים מתמתח על בהונותיו ותוחב לך לפרצוף בפתח מרכז הקניות.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת בערגה בדפי הכרומו המבריקים, מעיינת במשחקים שמציעות החנויות. אין ספק. מבחר הצעצועים הוא אדיר ויצירתי ומגיר ריר לא רק מפיות ילדים.

"חייבים לקצץ"

הנה קופה רושמת משוכללת ואפילו מיקרוגל מפלסטיק המופעל על ידי בטריות, ממש אמיתי. עגלת הבובה המודרנית עולה יותר מעגלה אמיתית לתינוק. אני מדמיינת את הבנות שלי עסוקות במשך שעות בהכנת אוכל וירטואלי במיקרוגל המשחק ובהגשתו לבובות העשויות פלסטיק. אח, איזו הנאה מקסימה! הן כל כך תתלהבנה. אין לי ספק. אביט מהצד כיצד הן מוצאות דרכים יצירתיות לשחק ואיהנה.

"אני כועסת על בעלי", מתפרצת עירית בטלפון היומי הקבוע שלנו.

"על מה ולמה", אני מוכנה לשמוע ולנדב לה עצות של שותפוּת.

"המיתון, המיתון, המיתון" היא מתחילה לספר. "או-קי, הבנתי. המשק בצרות, המשכורות עלולות להצטמצם, המחייה רק תעלה, חייבים להדק את החגורה. אבל תראי, חייבים להמשיך לחיות. אני כבר החלטתי איזו מתנה אני קונה לכל אחד מהילדים לחג החנוכה. ומה את חושבת? הוא הטיל וטו. 'חייבים לקצץ. מי אמר שאת חייבת לקנות משחק בשלוש מאות שקלים? תחפשי משחקים זולים יותר'".

באמת מי אמר, אני מהרהרת, אבל לא אומרת מיד, נותנת לה קצת לקטר. "איזו טלפתיה", אני צוחקת לעברה. "בדיוק עכשיו הסתכלתי על התמונות וחמדתי חצי מחנות הצעצועים שבמודעה. איזה משחק חשבת לקנות?"

הצעצועים - בשבילנו או בשבילם?

אנחנו מפטפטות עוד קצת ואז אני מגלה לה: "החלום הפרטי שלי הוא לזכות במבצע שיאפשר לי לאסוף בתוך שעה כמה צעצועים שרק ארצה בשביל הילדים".

"לי לא אכפת לשלם כל מחיר!" הפתיעה עירית. "אני רוצה שלילדים שלי יהיו ה-מ-ו-ן צעצועים!"

"למה?"

ניסינו להעמיק בדברים והגענו לשאלת המיליון: האם אנחנו, האמהות, קונות את הצעצועים בשבילנו, כי בזמננו לא היה מבחר אדיר ומדהים, כדי להרגיע את נקיפות המצפון ההוריות על כך שבאנו מאוחר מהעבודה, כדי לספק את היצר שאולי הנה הפעם קנינו את הצעצוע הנכון שיפתח את הילד? ואולי אנחנו באמת קונות אותם בשביל הילדים שלנו?

נזכרתי בשימי, הבכור, שכדרכם של בכורים סופג את כל הניסיונות ההוריים הטריים. עקבתי אז במרץ אחרי כל משחק התפתחותי שיצא לאור. כשמלאו לו לנער שנה וחצי שמעתי על משחק חדש והמחקרים הנלווים אליו, המסבירים כיצד המשחק הזה יפתח את בני הפעוט. הרגשתי כי אם לא ארכוש אותו אפגע בהתפתחותו המוטורית והקוגניטיבית.

מכוניות שיגרו את החושים

"אני חייבת לקנות לו את המשחק הזה", הסברתי לאמא שלי בכובד ראש.

"ואיך את חושבת שגידלתי אתכם ללא משחקי ההתפתחות השונים?" המשיכה אמי להרביץ בי את תורת החסכנות, אבל אני כבר לא שמעתי אותה. רק שמעתי את צלילי המשחק שיהפכו את הבן שלי לאיינשטיין הבא. עד היום קניתי את המשחקים והצעצועים הבסיסיים וישבתי שעות עם הבכור. המשחקים המשוכללים נראו לי "היי-טק" אמיתי, חווייה שהילד ואני לא נפסיק ליהנות ממנה.

"בדרכך הביתה, תעצור בחנות ותביא לי את סדרת 'המכוניות המפעילות' שבקטלוג", הסברתי לפרטנר בכובד ראש, והוא כיאה לבעל מתחשב ולאבא מסור מיהר למלא את הציווי. ישבתי במטבח אצל הורי, כשהפרטנר הופיע ובידו המשחק היקר.

"שימי, בוא הנה", קראתי לפעוט בהתרגשות. הלה מיהר לדדות לעברי. "תראה אלו מכוניות מיוחדות קנינו לך. מכוניות שיגרו לך את כל החושים!"

יחד קרענו את העטיפה ובחרדת קודש הוצאתי את המשחק מהקופסא והנחתי אותו מול שימי.

"בוא תראה איך משחקים בזה", הסברתי לו בשיא הרצינות, והוא כיאה לבן שנה וחצי הקשיב לי בכובד ראש.

"זה בשביל ההתפתחות שלו"

הייתי עסוקה בבחינת המכוניות המגרות את החושים: השמיעה, הראייה, הריח והמישוש. "הנה, אמא, תראי!" הזעקתי את הסבתא. היא כנראה לא שמעה אותי.

"אני הולכת לקרוא לסבתא, שתראה את הדבר המדהים הזה!" קמתי ממקומי ומיהרתי לחפש את אמי בחדר האחורי. "בואי ותראי מה זה משחק התפתחותי אמיתי", משכתי אותה לכיוון המטבח.

את המחזה שראינו לעולם לא אשכח. המשחק הצבעוני והיקר עמד לו באמצע המטבח, מיותם, בעוד שימי משתולל בשאגות הנאה עם אריזת הקרטון והעטיפה הקרועה. הוא מולל את הנייר והקשיב לרעש, מולל את הקרטון, העיף אל על והביט ארצה, עוקב אחר נחיתת האריזה, בועט בה ומרחרח ככלבלב. מפעיל את כל החושים...

מאז למדתי, אבל לא הפנמתי. את הצעצועים והמשחקים אנחנו על פי רוב קונים בשבילנו. אנחנו אמנם מייפים את המציאות ומלבישים עליה שלל תירוצים: זה בשביל הילד, בשביל ההתפתחות שלו.

תכל'ס, אני לא אומרת שלא צריך לקנות בכלל משחקים, אבל כדאי שנזכור שהילדים יודעים להמציא משחקים בעצמם וחמש אבנים שוות לפעמים חמישה משחקי מחשב.

"עירית, תגיעי איתו לפשרה. הילדים ישמחו בכל מקרה, ועד שהמיתון יעבור נחלק לילדים מטבעות זהב... את יודעת איך הם אוהבים להתעסק עם העטיפה וליצור ממנה יצירות?"

"מטבעות זהב, מלי?"

"כן, נו, אלו של השוקולד..."

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין