פרשנות: מה שמדאיג זה דווקא שהבורסה עולה
מצב הבורסה הוא בבואה למצב רוחם של המשקיעים. העובדה שאשדוד ואשקלון מטווחות אבל הבורסה בתל-אביב השכנה עולה - מצביעה על שיא מפחיד בניכור ובאטימות
הציבור פיתח מיתוסים שונים על מצב המניות בבורסה. אנשים נוטים לראות בבורסה מעין אורקל מדלפי או בעלת אוב, שיודעת על הכלכלה דברים נסתרים שעדיין לא הגיעו לידיעתנו. אין בכך שמץ של אמת. הבורסה היא בסך הכל שוק, שבו נעשות עסקאות בקנה מידה כלכלי גדול ובקצב מהיר. כיוון שכך, היא משקפת את מצב רוחה של האליטה העסקית המושקעת בה. היא משקפת את הרגשות של המשקיעים, את האידיאולוגיה שלהם, את עולמם החברתי והאינטלקטואלי.
האירועים המשפיעים על הבורסה אינם בהכרח כלכליים ובחלק מהמקרים אין להם אפילו השפעה כלכלית. אירועים כלכליים גדולים משפיעים, אמנם, במהירות, על הבורסה:
כך קרה שהמניות בתל-אביב התרסקו מיד כשהשפעת המשבר הכלכלי הגלובלי הגיעה לישראל, עוד לפני שהחלו הפיטורים במשק. אבל לפיגוע במגדלי התאומים לא הייתה הרבה השפעה על הכלכלה - פרט לירידה זמנית בתיירות לארה"ב ולעלייה קלה בביקוש לעבודות נדל"ן במנהטן - ובכל זאת, הבורסות בוול-סטריט נסגרו בשבועיים, וגם אחריהן נרשמו שם ירידות חדות.
על רקע זה, העובדה שהבורסה התל-אביבית רשמה אתמול ושלשום עליות צריכה דווקא להדאיג. תארו לכם מצב שבו מנצ'סטר מטווחת בטילים של המחתרת האירית, והבורסה בלונדון עולה. וזה המצב בישראל: אשדוד, המרכז התעשייתי השלישי בגודלו בישראל, נמצאת 30 קילומטרים מתל-אביב, ואזרחים נהרגו ברחובותיה בזמן שהברוקרים באחד-העם רשמו פקודות קניה "כי השפעת המבצע היא שולית".
לא, המשקיעים אינם מטומטמים. הם מאמינים, בצדק (יש לקוות) שהמפעלים הגדולים, האסטרטגיים, מוגנים בחומות בטון שהטילים הפרימיטיביים של החמאס יתקשו לטווח, ושהנזק הכלכלי בפגיעה במפעלים קטנים הוא אכן שולי.
הם יודעים שההורים העובדים בדרום נלחמים על כל שקל, וישלחו את ילדיהם לכל סבתא ודודה פנויה כדי לא להפסיד יום עבודה. "אני גרה ברמת-השרון, והם יבואו לעבודה כי הם חייבים את הכסף", אמרה לי אתמול סמנכ"ל של מפעל באשקלון. והם יודעים שלמלחמה בתקופת האטה יש גם תועלת כלכלית - זריקה של אשראי לתעשיות הביטחוניות, ולחברות הנדל"ן.
אבל הבעיה היא לא בשיקוליהם הרציונליים של המשקיעים, אלא את שיקוליהם הרגשיים, או, ליתר דיוק, את הנכות הרגשית ובעיקר את הנכות החברתית שלהם. האדישות הזאת, שהשתקפה גם בביצועיה המצויינים של הבורסה במלחמת לבנון השניה, היא שיא מדהים בניכור ובאטימות של החברה הישראלית. היא מראה שהקלישאות המוכרות בדבר "בועה תל-אביבית" ו-"מדינת תל-אביב" מתארות את המציאות. היא מראה שגם בזמן מלחמה, האליטה העסקית מתייחסת לנעשה בפריפריה כאל משהו רחוק שקורה אי-שם מעבר להרי החושך, ואל תושביה כאל כוח עבודה זול במפעלים ממוגנים - ותו לו.
ובעצם, על רקע התייחסותם של מקבלי ההחלטות בירושלים, מה הפלא בכך?
